קנה המדידה וגודל האמה

חבל וקנה

ב נבואת יחזקאל נאמר 134: “בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים הֱבִיאַנִי אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיְנִיחֵנִי אֶל הַר גָּבֹהַּ מְאֹד וְעָלָיו כְּמִבְנֵה עִיר מִנֶּגֶב: וַיָּבֵיא אוֹתִי שָׁמָּה וְהִנֵּה אִישׁ מַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה נְחֹשֶׁת וּפְתִיל פִּשְׁתִּים בְּיָדוֹ וּקְנֵה הַמִּדָּה וְהוּא עֹמֵד בַּשָּׁעַר”. מבאר רש”י: “ופתיל פשתים בידו – למדידת קרקע אין (דבר) יפה מחבל פשתים. וקנה המדה – למוד בו את עובי החומה ואורך ורוחב השערים”. דהיינו: חבל הפישתים, שהוא גמיש, משמש לשם מדידת תוואי הקרקע, ואילו ‘קנה המידה’ הוא מוט באמצעותו ניתן למדוד את מבנה החומות והשערים. מה הסיבה לכך שלא מדדו תמיד בחבל? מבאר הרד”ק: “שבחבל מודד אדם מדה מרובה בקרקע, ובקנה המדה מודד אדם מדה מועטת”. כלומר: למרות שקנה המדידה מדויק הרי שבמרחקים גדולים קשה להשתמש בו ואז משתמשים בחבל. בעל ‘מצודת דוד’ מבאר כי במרחקים גדולים היו מודדים עם חבל, ולאחר מכן היו מודדים את החבל עם קנה המידה כדי לדעת את אורכו. בעל תוספות יו”ט 135 מוסיף כי היו מודדים באמצעות החבל גם את גובה השערים והחומות 136. יש לבאר מדוע נדרש השימוש במהלך הנבואה בקנה המידה, שהרי מספיק דבר ד’ לנביא בו הוא מתאר את המבנה והמידות. מבאר בעל ‘מצודת דוד’: “ועם כי היה במראה הנבואה, מכל מקום הראהו באופן הנאות אל המוחש”. דהיינו: לדבריו השי”ת התאים את מראה החזון באופן מוחשי לפי יכולת תפיסת הנבראים. אפשר להוסיף ולומר שהעניין בא ללמדנו כי בנושא בניין המקדש נידרשת התעוררות מעשית המחייבת אותנו להיות שותפים פעילים
במהלך ההקמה של הבניין.
]

גודל הקנה

גבי גודל הקנה נאמר בנבואה בהמשך 137: “וְהִנֵּה חוֹמָה מִחוּץ לַבַּיִת סָבִיב סָבִיב וּבְיַד הָאִישׁ קְנֵה הַמִּדָּה שֵׁשׁ אַמּוֹת בָּאַמָּה וָטֹפַח וַיָּמָד אֶת רֹחַב הַבִּנְיָן קָנֶה אֶחָד וְקוֹמָה קָנֶה אֶחָד”. מבואר מלשון הפסוק כי מדידת בניין המקדש נעשתה באמצעות ‘קנה’ שגודלו שש אמות. כך מבאר רש”י שם: “שש אמות באמה וטופח – שית אמין באמתא דהיא אמתא ופשך, כן תרגם יונתן, זו היא אמה בינונית בת ו’ שהוא אמה וטופח באמה בת חמשה”. דהיינו: מדובר בקנה בגודל שש אמות כשכל אמה היא בת שישה טפחים, שכן גודלה המבואר בפסוק הינו אמה קטנה, בת חמישה טפחים, ועוד טפח.

גודל האמה

ב בניין הבית הראשון נאמר 138: “וְאֵלֶּה הוּסַד שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים הָאֹרֶךְ אַמּוֹת בַּמִּדָּה הָרִאשׁוֹנָה אַמּוֹת שִׁשִּׁים וְרֹחַב אַמּוֹת עֶשְׂרִים”. מבאר הרד”ק: “האמות היו במדה הראשונה במידה שנעשו בה המשכן וכליו כמו האמה הזאת. ואמרו במשנה אמת הבנין ששה טפחים ושל כלים חמשה”. מוסיף המלבי”ם: “ויש לומר גם כן שדוד מדד מספר האמות בעת שחפר היסודות ומשמיענו ששלמה לא שינה המידה הראשונה שמדד אביו”. מבואר מדבריהם שהאמה שהיתה בשימוש בזמן בניית המקדש היתה אמה בינונית בת שישה טפחים. יש לציין כי האמה הרגילה הנזכרת בדברי חז”ל הינה בת שישה טפחים, שהם עשרים וארבע אצבעות 139, והיא מכונה בשם ‘אמה בינונית’ (שכן קיימת אמה הקטנה ממנה, בת חמישה טפחים, וכן יש אמה הגדולה ממנה). אמה זו נקראת גם בשם ‘אמה של משה’, וכן ‘אמה של קודש’ שכן כמידתה בנה משה רבינו את המשכן וכליו. שיעור האמה תלוי ברוחב האצבע. לדעת הגרא”ח נאה שיעור האמה הינו 48 סנטימטר (לפי שיטת הרמב”ם 45.6 ס”מ), ואילו לדעת ה’חזון איש’ מידתה 57.6 סנטימטר 140.

134 מ’, ב’-ג’.
135 בספר ‘צורת הבית’ אות ג’.
136 עיין גם בגמרא ערובין נ”ח, א’ ובדברי רש”י ותוספות שם.
137 מ’, ה’.
138 דברי הימים ב’ ג’, ג’.
139 מידת ‘אצבע’ הינה הקטנה ביותר המופיעה בדברי חז”ל, והיא משמשת כמידת יסוד לכל שיעורי האורך (כמו טפח ואמה). שיעור ‘אצבע’ הינו רוחב
האגודל. השיטות העיקריות בפוסקים האחרונים הן: שיטת הגרא”ח נאה – 2 סנטימטר, שיטת ה’חזון איש’- 2.4 סנטימטר.
140 ליתר עיון ראה הספר ‘מדות ושיעורי תורה’ לרב חיים בניש.