מיקום : הגשר בכניסה

אנחנו עומדים עכשיו לקראת העליה להר הבית. צריך לזכור את מעלת וקדושת המקום, שאליו אנו עוד מעט נכנסים. הגמרא מכנה את הר הבית ‘עינו של בורא עולם’, כמו שנאמר “והיו עיני וליבי שם כל הימים”.
כמה מעלות יש בעליה להר הבית, אנחנו זוכים להתקרב לה’ דרך המקום בו הוא משרה שכינתו, ולקרב את לב עם ישראל אל הר הבית, אל המקדש ואל הגאולה השלימה. ובגלל המעלה המיוחדת של הר הבית, ישנן הלכות המגדירות מי יכול לבוא בהר הבית, מהן ההכנות הנדרשות לפני העליה להר, ומהם הגבולות המותרים בכניסה, על מנת שלא נפגע חלילה בקדושת הר הבית.

הכניסה להר הבית מותרת רק למי שטהור מטומאה היוצאת מן הגוף. כלומר: אסור לבעל קרי לעלות להר עד שיטבול כהלכה, בלי חציצות, במקווה שיודעים שהוא כשר לטבילה מן התורה. כך גם אישה יולדת או נידה אסורות לעלות להר הבית שעד שיִגַּמרו ימי הטהרה והן יטבלו במקווה. איש ואשה שקיימו יחסי אישות אסור לשניהם לעלות להר הבית עד שיטהרו ויטבלו, וכל אחד יברר את ההלכות עם תלמידת חכם או עם תלמיד חכם.

כתוב בתורה “ומקדשי תיראו”, ומכאן אנחנו מצווים לִירַא ממי ששיכן שכינתו במקדש ולכבד את מקום ביתו. זוהי מצוות עשה מהתורה. ולכן אסור להיכנס להר הבית סתם בשביל לקצר את הדרך, אלא אנחנו עולים בשביל קיום מצוות ותוספת קדושה, לא מתנהגים בשחוק ובקלות ראש, עולים להר הבית עם בגדים מכובדים, ולא יורקים בהר הבית על הרצפה.
חלק ממצוות מורא המקדש היא גם לא להיכנס להר הבית עם נעליים. כמו ביום כיפור, אסור לעלות עם נעלי עור, וראוי שלא להיכנס בכל נעליים קשיחות, ומי שמחמיר תבוא עליו ברכה.
יש לשים לב שהר הבית הוא הר גדול, ובית המקדש עמד רק על חלק יחסית קטן ממנו. כמו שאמרנו, מותר ומצווה להיכנס להר הבית למי שטהור מטומאה היוצאת מן הגוף, אבל למקום שבו עמד בית המקדש אסורה הכניסה לטמאי מת ולמי שאינו יהודי. כיום אנחנו כולנו נחשבים טמאי מתים עד שיהיה לנו אפר פרה אדומה, ולכן בזמן העליה להר הבית אסור לנו להיכנס למקום שבו עמד המקדש והעזרות – עזרת ישראל, ומדרבנן אף עזרת הנשים.
ואולם, אם היינו באים היום להקריב קרבן תמיד או שהיינו באים לבנות את בית המקדש, היינו יכולים להיכנס בטומאת מת כיוון שלצורך זה טומאה הותרה בציבור, זאת אומרת: אם רוב הציבור טמא אין הטומאה של הציבור מעכבת את קיום המצוות במקדש. אבל מכיוון שאין אנו זוכים כיום להקריב קורבנות ולבנות את בית המקדש, אסור לנו באיסור חמור לעלות למקום המקדש.

בימים אלו, כאשר באים להר הבית יהודים שיש להם מראה דתי, הם לא עולים להר הבית בצורה חופשית, ומסלול ההליכה מנוהל על ידי המשטרה. מסלול זה הוא קבוע ומתאים לגבולות ההלכתיים, ומתרחק ממקום המקדש. ולכן מי שעולה בקבוצה המלֻווָה על ידי המשטרה יכול להיות רגוע שנכנס רק להר הבית ולא למקום המקדש. אבל תיירים ויהודים ללא חזות דתית, הנכנסים להר הבית ללא הדרכה או ליווי, יזהרו מאוד שלא יכנסו למקום המקדש והעזרות, ולפני עלייתם יתייעצו עם מדריך שידריכם להיכן הם מותרים להיכנס ולהיכן אסור.

מיקום : כניסה להר הבית

הר הבית, או הר המוריה, הוא כיפה נמוכה שגובהה 743 מטרים מעל פני הים, ולה שלוחה היורדת דרומה, גבעת עיר דוד. ממזרח להר הבית מתנשא הר הזיתים לגובה של 826 מטרים מעל פני הים. בין הר הזיתים להר הבית עובר נחל קדרון, מתחתר דרומה וכאשר מגיע אל רכס ג’אבל מוכאבר – ארמון הנציב, פונה נחל קדרון מזרחה לים המלח. ממערב להר הבית הגבעה המערבית – הר ציון, שגבהה 765 מטרים, ועליה עומד היום הרובע היהודי. בין הר ציון להר הבית עובר הגיא המרכזי שהיה הרחוב הראשי של העיר. הגיא המרכזי עולה מבריכת השילוח בעיר דוד דרך העמק של רחבת הכותל ומנהרות הכותל וממשיך בעיר העתיקה ברחוב הגיא, או בערבית: רחוב “אל וואד”, עד לשער שכם. מי שעומד על הר הבית המוקף הרים וגבעות יכול לדמיין את משוררי ירושלים עומדים כאן וכותבים: “שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, הַבֹּטְחִים בַּה’ כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב. יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ וַה’ סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם”.
דוד המלך בחר את גבעת הר הבית להיות מקום המקדש בערך בשנת 1000 לפני ספירת הנוצרים. בית המקדש הראשון נחרב בשנת 586 לפני הספירה על ידי הבבלים ונבנה בשנית כ-70 שנה מאוחר יותר על ידי שבי הגולה ובהנהגת זרובבל הנשיא ליהודה. על בית המקדש השני עוברים שלטונם של הפרסים, היוונים והרומאים.
המלך הורדוס, אחרון מלכי בית חשמונאי, הורס את המקדש ובונה במקומו מקדש חדש. על מקדשו של הורדוס אמרו שמי שלא ראה אותו לא ראה בניין נאה מימיו. המלך הורדוס מניח ארבעה כתלים מארבעת צידי הר המוריה, הכותל הדרומי, המזרחי, הצפוני והמערבי. הכתלים העצומים נושאים מעליהם את רחבת הר הבית המוכרת לנו כיום. ההר הטבעי, הר המוריה, מבצבץ מתוך רחבת הר הבית במקום קודש הקודשים, ממש מתחת לכיפת הסלע המשמרת את מקום קודש הקודשים. סלע זה נקרא בערבית ‘הצחרה’, ובעברית: אבן השתיה, אבן היסוד ממנו הושתת העולם.
בית המקדש השני נחרב בשנת 70 לספירה על ידי טיטוס מלך רומא. רוחבן נוסף עובר על ירושלים בימי המלך הדרינוס, המגרש את היהודים מן העיר ובונה מקדש רומי על מקום המקדש.
על ירושלים החרבה עוברים כיבושים ושליטים רבים. האומאים כובשים את העיר מידי הביזנטים במאה השביעית לספירה ובונים בהר הבית את מסגד אל-אקצה לאורך הכותל הדרומי של הר הבית. בשנת 691 בונה החליף עבד אל-מלכ את כיפת הסלע במרכז המתחם המקודש, כיפה עשויה עופרת המשמרת את מקום קודש הקודשים היהודי.
הצלבנים מייסדים במקום המקדש את מסדר מקדש שלמה החונה באורוות שלמה.
לאחר חורבן ממלכת ירושלים הצלבנית שבים המוסלמים אל העיר בתקופתם הנקראת ‘התקופה הממלוכית’. הממלוכים מחזירים אל ירושלים את המסגדים שנהרסו על ידי הצלבנים. מפעלי בניה רבים מפארים את ירושלים הממלוכית, ומהם אף מוכרים לנו מהר הבית: מערכת הקשתות הניצבת מעל כל גרם מדרגות העולה אל הרמה המוגבהת, ה”כוס” – המזרקה הניצבת בין מסגד אל אקצא וכיפת הסלע, סביל קאית-בֵּיי ומתקני שתיה ורחצה נוספים בהר הבית, וכן את מבנה ה-“אָבְּלַק” שבשער הכותנה, עשוי אבנים בצבעי אדום, צהוב, שחור ולבן, ועיטורי ה-“מוּקַרְנָס” הם הנטיפים המעטרים את שער הכותנה, המפואר מבין שערי הר הבית כיום.
בתקופה העות’מאנית חודשו חומות הר הבית עם בניית חומת העיר העתיקה על ידי סולימן המפואר. אריחי קרמיקה נוספו אל מבנה כיפת הסלע. בתקופה זו נאסרה כניסתם שלא מי שאינו מוסלמי אל הר הבית, ורק במהלך המאה התשע עשרה העניק הפחה התורכי אישורי כניסה להר הבית עבור מי שאינו מוסלמי. כך החל חקר הר הבית על ידי ארכיאולוגים בריטיים בתקופה זו.
לאחר מלחמת העולם הראשונה ועד למלחמת העצמאות נמצא הר הבית תחת שלטון הבריטים, ובתקופה זו הופך הר הבית למרכז הראשי להסטה אנטי ציונית, בהנהגתה של משפחת אל-חוסייני. עם נפילת הרובע היהודי בידי הלגיון הירדני בשנת 1948 עובר הר הבית לשליטת הממלכה הירדנית, אשר משפצת את מבנה כיפת הסלע ומחליפה את כיפת העופרת בכיפת אלומיניום מוזהב. בשנת 1994 תורם חוסיין מלך ירדן כיפה מזהב טהור.
בשנת 1967 שבים בניה של ירושלים אל העיר ואל ההר.

מיקום : מרכז דודסון

כתובת בית התקיעה
פרופ’ בנימין מזר חפר למרגלות הר הבית מדרום וממערב בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים. בצמוד לפינה הדרום – מערבית של הר הבית נחשפה אבן מעקה פינתית עליונה של הר הבית מרוסקת על מרצפות הרחוב. כלומר – האבן העליונה בפינת הר הבית היתה הראשונה להידחף אל הרחוב למטה על ידי הרומאים בעת החורבן. על האבן נתגלה חלק מכתובת בכתב העברי המרובע – הכתב שאנו משתמשים בו עד היום! הכתובת איננה שלמה ושרדו ממנה המילים: ‘לבית התקיעה להב…’, או: ‘לבית התקיעה להכ…’. ישנה מחלוקת בזיהויה של האות האחרונה ששרדה, היו שהציעו כי זוהי האות כ”ף, אך מקובל יותר כי זו האות בי”ת. על פי ההשלמה הראשונה – כ’- הוצע כי המילה שחסרה בחלקה היא ‘להכריז’ והסברה של הכתובת הוא: זהו אתר התקיעה (בשופר/ חצוצרה) כדי להכריז הכרזות, וביניהן- כניסת ויציאת השבת. הקריאה השניה- ב’- מאפשרת שתי אפשרויות להשלמה, המקובלת: ‘להבדיל’ – להבדיל בין חול לקודש על ידי תקיעה בחצוצרות. והצעה מרתקת נוספת: ‘להבטיל’- להבטיל את העם ממלאכה עם כניסת השבת. בתלמוד הבבלי במסכת שבת מובאת ברייתא המציינת את שש התקיעות שנשמעו לקראת כניסת השבת- החל מיום שישי בצהריים ועד לכניסת השבת עצמה. על ידי התקיעות הללו ‘מבטילים’ את הפועלים שבשדות, את החנויות שבעיר ואת העם שבבתיהם:
תנו רבנן: שש תקיעות תוקעין ערב שבת.
ראשונה – להבטיל את העם ממלאכה שבשדות,
שניה – להבטיל עיר וחנויות,
שלישית להדליק את הנר, דברי ר’ נתן.
ר’ יהודה הנשיא אומר: שלישית לחלוץ תפילין…
ותוקע ומריע ותוקע ושובת.
ככל הנראה, אבן זו היתה בפינה הדרום מערבית של הר הבית, הפונה אל שכונות המגורים של העיר. הכהן התוקע עמד ופניו לדרום ולמערב, אל מול בתי התושבים ובדיוק מעל לשוק המרכזי של העיר שעבר למרגלות הר הבית, ובתקיעתו הביא לשקט ולשלוה עם כניסת השבת על העיר ירושלים. יוסף בן מתתיהו מציין בספרו ‘מלחמת היהודים’ כי: “המגדל האחרון נבנה מעל גג לשכת הכהנים, שם עמד לפי המנהג אחד הכהנים ונתן עם שקיעת החמה את האות בתקיעת חצוצרה לכניסת השבת. ולמחרת בערב את האות לצאת השבת…”.

אבן ‘קרבן’
בחפירותיו של פרופ’ בנימין מזר, בשנות השבעים של המאה העשרים, נחשף קטע מרשים מרחוב השוק המרכזי של סוף ימי הבית השני, למרגלות הכותל המערבי, קרוב לפינה הדרום-מערבית של הר הבית. על מרצפות הרחוב נתגלתה אבן גלילית קטנה, גובהה פחות מחמישה ס”מ ועליה כתובת- ‘קרבנ’ (בנ’ תחילית ולא סופית!). ומתחת לכתובת ציור של שתי ציפורים הפוכות על ראשן. הועלו מספר השערות להסבר האבן הזאת אך ההשערה המתקבלת ביותר על הדעת היא שמדובר במעיין ‘חשבונית קניה’ עבור מי שרכש שתי ציפורים כקרבן. ניתן לשער כי אנשים יכלו לרכוש את קרבנותיהם בחנות מסוימת ולממש את הקניה מאוחר יותר, באותו מקום או בדלפק אחר. כך שניתן היה להמשיך בעיסוקים ובעסקים בלי לשאת בכל הזמן הזה את הקרבן לכל מקום. המשנה במסכת שקלים מתארת כי היינות לנסכים נרכשו במקום אחד והקונה ששילם על היין קיבל ‘חותם’ כנגד התשלום. את החותם נתן הקונה בדלפק אחר בו חילקו את היין לנסכים. בסוף כל יום השוו בין מספר ה’חותמות’ ובין סכום הכסף שהצטבר בקופה. מעין מערכת בקרה ומניעת שחיתות בהקשר של עבודת הקרבנות שהובאו למקדש. על כן משערים שהאבן שנמצאה בחפירת הרחוב שימשה עבור מטרה דומה למדי – רכישת הציפרים לקרבן היתה נעשית במקום אחד, ואילו ה’משיכה’ של הקרבן נעשתה במקום אחר, דבר שאפשר בקרה על הכספים המגיעים לחנויות לממכר קרבנות, ומניעה מסוימת של מעילה בכספי הקרבנות.

הסורג והחיל
הר הבית היה מתחם הפתוח לכל אדם – לנשים ולגברים, יהודים ונוכרים.
אך חלקו הפנימי של הר הבית, המקדש והחצרות – אליהם נכנסים יהודים, הטהורים מטומאת מת, בלבד. שתי מערכות הפרדה הפרידו בין רחבת הר הבית ובין החצר הפנימית: הסורג = גדר נמוכה, והחיל = מדרגות.
על פי תיאוריו של יוסף בן מתִתיהו, על גדר הסורג היה שילוט ביוונית ובלטינית, אשר הודיע על איסור כניסה אל השטח הפנימי המקודש למי שאינם יהודים. שלט אבן כזה כתוב יוונית נחשף בשלמותו במאה ה-19 על ידי הדיפלומט והארכיאולוג הצרפתי שַׁרְל קְלֵרְמוֹן גָאנוֹ בתוך קיר של בית מצפון להר הבית, והוא נמצא כיום במוזיאון באיסטנבול. שבר של שלט נוסף כתוב יוונית גם הוא, נחשף בתקופת המנדט הבריטי בסמוך לשער האריות והוא מוצג כיום במוזיאון ישראל. על פי תוכן השלט, כל מי שעובר על ההוראה ונכנס למקום שהכניסה אליו אסורה – דינו מוות, כדברי הציווי המקראי “הזר הקרב יומת”.

מיקום : הנק’ הגבוהה

אנו עומדים במזרח הר הבית ופנינו מערבה אל פתח ההיכל. המקדש פונה מזרחה, והאדם הנכנס למקדש נכנס ממזרח למערב ופונה מערבה. שערי המקדש פנו אל המזרח המדויק – אל מקום זריחת השמש בימי השוויון. כך הגיעו קרני השמש אל תוך ההיכל גם בימי החורף, בהם זורחת השמש בדרומו של המזרח, וגם בימי הקיץ, בהם זורחת השמש בצפונו של המזרח.
כך מתאר התלמוד הירושלמי:
“דמר ר’ אחא בשם שמואל בר רב יצחק:
כמה יגעו נביאים הראשונים לעשות שער המזרחי שתהא החמה מצמצמת בו,
באחד בתקופת טבת ובאחד בתקופת תמוז”.

השער הראשון בו עוברים באי המקדש הוא שער עזרת הנשים, והוא אחד מתוך שלושה עשר שערי המעבר מהר הבית אל המקדש. בשער זה היו עוברים בני ישראל שנטהרו מטומאת המת.
בין עזרת הנשים ובין החצר הפרידו חמש-עשרה המעלות, ובראשן – שערי ניקנור. על המעלות-המדרגות עמדו הלויים המשוררים עם פניהם מזרחה, וליוו את עבודת המקדש בשירת ההלל ובשירת חמישה עשר שירי המעלות שבספר תהלים. שערי ניקנור הם שנעשו להם ניסים כאשר הביא אותם ניקנור מאלכסנדריה שבמצרים.
החצר, היא העזרה, ובה עמדו שני כלים: מזבח העולה, או: מזבח האבן, הוא המזבח החיצון אשר עמד אל מול פתח המקדש, ועליו הוקרבו הקרבנות מן החי. הכלי השני הוא הכיור – כן נחושת לרחיצת ידי הכהנים ורגליהם. בחלק המערבי של החצר – המקדש והאולם, היא המבואה שבפתח ההיכל הפונה מזרחה.
בהיכל, בקודש, ניצבו שלושה כלים:
1) שולחן לחם הפנים בצפון, ומכאן הביטוי: “הרוצה להעשיר – יצפין, וסימניך: שולחן בצפון”. על השולחן הוקרבו בכל יום שישי שתי חלות לחם הפנים.
2) מנורת המאור בדרום אשר דלקה בכל לילה, מכאן הביטוי: “הרוצה להחכים – ידרים, וסימניך: מנורה בדרום”. בכל בוקר היה כהן מיטיב את הנרות ועורך בהן שמן ומכין אותם להדלקה, ובכל ערב מדליק את המנורה. אורהּ של המנורה אסור היה בשימוש, וזכר לכך הוא שאסור היום להשתמש באור נרות חנוכה. עוד לדעת הרמב”ם היתה עבודת הדלקת הנרות כשרה אף במי שאינו כהן.
3) במרכז, משוך מזרחה, עמד מזבח הקטורת, הוא מזבח הזהב, הוא המזבח הפנימי שעליו הקריבו קרבן בשמים וקטורת.
וממערב להיכל – פרוכת המסך שהפרידה בין הקודש ובין קודש הקודשים. בקודש הקודשים עמד ארון העדות ושני הכרובים על מכסהו. בשלושת הרגלים היו הכהנים פותחים את הפרוכת ומגלים את קודש הקדשים. עולי הרגלים הרבים היו מביטים מעזרת הנשים ישירות אל תוך קודש הקדשים, ובכך מקיימים את מצוות הרגל – לראות ולהיראות:
“בשעה שהיו ישראל עולים לרגל – מגללים להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה”.
בימי בית שני לא היה ארון ובמקומו היתה אבן שנקראה ‘שתיה’ = תשתית. וכך מתארת התוספתא:
“אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים, ושתיה נקרית, גבוהה מן הארץ שלש אצבעות, שמתחילה היה עליה ארון נתון. משניטל הארון, עליה היו מקטירין קטרת שלפני לפנים”.

עבודה נוספת שנעשתה בקשר ישיר למקדש, אך מחוצה לו, היתה שריפת הפרה האדומה. על הר הזיתים, בקו ישר מפתח המקדש מזרחה אל הר הזיתים, היה מקומהּ של שריפת הפרה האדומה שמי אפרהּ היו מטהרים את ישראל מטומאת המת. כך, הכהן השורף את הפרה ראה בעיניו את ההיכל בעת שריפת הפרה האדומה. טהרת טמאי המת נעשתה על ידי הזאת מי החטאת בהם מעורב עפר הפרה. ההזאה נעשתה בעזרת אזוב טבול במים, וכשרה בכל מקום וגם במי שאינו כהן.

מיקום : גרם מדרגות צפון-מערבי של הרמה

תחום הר הבית המקודש היה ריבוע “חמש מאות אמה על חמש מאות אמה” – כ-250 מטרים מרובעים, ובקיצור: “ת”ק אמה על ת”ק אמה”. לקראת סוף ימי הבית השני הורחבה רחבת הר הבית על ידי המלך הורדוס ויורשיו, והם הוסיפו לשטח רחבת הר הבית גם את שטח שיפולי ההר הטבעי משלושה כיוונים: דרום, צפון ומערב, ובכך הגדילו את רחבת הר הבית ביותר מפי שתים.
רחבת הר הבית כפי שאנו מכירים אותה היום היא הרחבה שהורחבה על ידי המלך הורדוס, ונראה על פניו שאין בה סימן לשטחו או לגבולותיו של הר הבית המקודש המקורי – של הריבוע המקודש. נושא זיהויו של ‘הריבוע המקודש’ מעסיק רבות את החוקרים ואת פוסקי ההלכה, וביניהם שזיהו רמזים טופוגרפיים וארכיאולוגיים המצביעים על גבולותיו המקוריים של הר הבית, רמזים אשר מתגלים לעין אף ללא חפירה ארכיאולוגית מסודרת בהר הבית.

והנה, חוקרי הר הבית שמו את עינם על שורת אבנים חשופה לעין:
שורת האבנים עליה אנו עומדים היא שלח המדרגה התחתונה של גרם המדרגות הצפון-מערבי העולה אל הרחבה המוגבהת שבמרכז ההר. מדרגה זו שקועה ברצפת הר הבית וגובהה כגובה הרחבה הנמוכה של ההר.
חוקרי הר הבית מעריכים ששורת אבנים זו איננה מדרגה אלא היא ראשה של חומה – מקטע אחד מתוך נדבך האבנים העליון של הכותל המערבי הקדום, הכותל המערבי של הר הבית לפני הרחבתו.

כמה מאפיינים ארכיאולוגיים מחזקים את הטענה שמדרגה זו היא קיר עתיק:
ראשית, המדרגה התחתונה בגרם המדרגות הצפון-מערבי בנויה אבני גזית גדולות, בעוד שכל שאר המדרגות בגרמי המדרגות העולים אל הרחבה המוגבהת בנויות מאבנים קטנות הנפוצות יותר בבנייה ובריצוף של הר הבית.
שנית, כל גרמי המדרגות המובילים מרחבת הר הבית אל הרמה המוגבהת בנויים בשורה מקבילה לקיר הרמה המוגבהת ומשתלבים בו בשורה ישרה. רק גרם המדרגות שלנו – הצפון-מערבי אינו משתלב בקו אחד עם קיר הרמה, והמדרגות בו אינן מקבילות לקיר הרמה המערבי. כך נראה, שכל המדרגות בגרם המדרגות הצפון-מערבי בנויות בהתאמה לנדבך התחתון בו, נדבך אבנים קדום אשר נבנה לפני בניית הרמה.

מאפיינים נוספים של שורת אבנים זו קושרים אותה עם הכותל המערבי הקדום להרחבת הר הבית בימי המלך הורדוס:
קשה לראות כיום את צידן של אבני המדרגה התחתונה כיוון שהוא מוסתר על ידי הריצוף של הר הבית, ורק הפאה העליונה של האבנים חשופה. ואולם תמונות ישנות של הר הבית מגלות שאבני המדרגה התחתונה מסותתות סיתות גס, ומהן בולטת בטן שאינה מוחלקת. סיתות גס מאפיין את אבני הבניה הקדם-הרודיאניות, זאת בדומה לאבני הנדבכים הקדומים של הכותל המזרחי של הר הבית כיום, ובניגוד לאבני הגזית ההרודיאניות המסותתות סיתות מוקפד ומהן בולטת בטן מוחלקת שצורתה מעובדת ומדויקת, כאבני הכותל המערבי כיום.
חשוב מכך – כאמור, הר הבית הורחב על ידי המלך הורדוס ויורשיו משלושה כיוונים: דרום, צפון ומערב. רק מצד מזרח לא הורחב שטח ההר והכותל המזרחי של הר הבית כיום משמר את תחום הר הבית הקדום. מעניין לגלות, ששורת האבנים שלנו מקבילה במדויק לכותל המזרחי של הר הבית, ורחוקה ממנו בדיוק חמש מאות אמה כמידת אורכו של שטח הר הבית המקודש. חמש מאות אמה במידת האמה הקטנה של 52 ס”מ (חמישים ושנים סנטימטרים) הנוהגת בהר הבית ובמבנים מתקופת הבית הראשון. כך שורת אבנים זו ממוקמת בדיוק במקום בו היינו מצפים למצוא את שרידי הכותל המערבי הראשון.
עוד נשים לב, שלהפתעתנו, שורת אבני הגזית הגדולות אינה ממלאה את כל רוחב המדרגה התחתונה. קצה הצפוני של המדרגה התחתונה בנוי אבנים קטנות יותר בדומה לאבנים הבונות את שאר המדרגות בגרם המדרגות. בהתאם לכך ולרמזים נוספים, אנו משערים שהקו בו נפסקות האבנים הגדולות הוא קצהו הצפוני של אותו כותל מערבי קדום, ובקו זה בדיוק מסתיים הכותל המערבי הקדום ויוצא ממנו הכותל הצפוני הקדום. אם כן, נקודה זו היא פינתו הצפון מערבית של “הריבוע המקודש” – שטח הר הבית הקדום.

אנו לא יודעים לומר מה היה תפקידו של הכותל המערבי הקדום לאחר הרחבת הר הבית. יתכן שהקיר הקדום השתלב במבנה שעמד במקום זה לאחר הרחבת הר הבית בימי הורדוס או לאחר מכן. יתכן אף שהיה גבוה יותר ונדבכיו העליונים פורקו, ורק נדבך תחתון של הכותל השתלב ברחבת הר הבית ההרודיאנית. כך או כך מגלים השרידים המעטים המציצים אלינו מתוך הר הבית כיום רמזים רחבים על המבנה והבניין של הר הבית הקדום.

מיקום : סככה בכניסה

יחזקאל היה נביא בזמן חורבן בית המקדש הראשון ובזמן גלות בבל. בעודו בבבל, “בשנת עשרים וחמש שנה לגלותינו”, מקבל הנביא נבואה ובו הוא נלקח לירושלים במראה נבואה ושם המלאך מלמד את הנביא את צורת בית המקדש. ואומר לו:
“בֶּן אָדָם רְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע וְשִׂים לִבְּךָ לְכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתָךְ כִּי לְמַעַן הַרְאוֹתְכָה הֻבָאתָה הֵנָּה הַגֵּד אֶת כָּל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל”.
בית המקדש המתואר בנבואת יחזקאל דומה לבית המקדש הראשון רק במבנה הכללי, ומורכב כמובן מחצר, היכל ודביר. אולם, בית המקדש בנבואת יחזקאל גדול בהרבה מבית המקדש הראשון. חצרות המקדש גדולות ומקיפות זו את זו, שלא כמו בדגם המקדש המוכר לנו, בו החצר הפנימית סמיכה למקדש ועזרת הנשים סמוכה לה ממזרח. בחזון יחזקאל גודלה של החצר הפנימית הוא 500 אמה על 500 אמה, כגודל כל הר הבית בימי החשמונאים. גם השערים במקדש יחזקאל עצומים. הר הבית של חזון יחזקאל יהיה ריבוע שאורך צלעותיו 500 קנים של 6 אמות. זאת אומרת 3000 אמה לכל רוח: ריבוע של קילומטר וחצי על קילומטר וחצי.

בית המקדש השני, שנבנה על ידי שבי הגולה מבבל, נבנה לאחר ימיו של יחזקאל, אולם מידותיו לא תאמו את נבואת יחזקאל.
המלבי”ם מפרש שבעיני שבי הגולה נבואתו של יחזקאל סימלה מצב אידיאלי של שלמות רוחנית, שהם, שבי הגולה, לא הגיעו אליה. לעומתו הרמב”ם סבר ששבי הגולה לא הבינו את כל תיאורי יחזקאל, שהם סתומים ונכתבו ברמז. ואולם בעת שבנו את הבית השני הם שילבו בתוכו כמה אלמנטים מנבואת יחזקאל שהיו מובנים להם.
ואכן, בתוכנית האדריכלית של בית המקדש השני, ובמיוחד בתיאורי בית שני במסכת מידות, משולבים תיאורים שמקורם בנבואת יחזקאל עצמה!. למשל:
החומה החיצונית של הר הבית היתה נמוכה בכותל המזרחי יותר מאשר בשאר הכתלים. זאת על פי יחזקאל פרק מ’, פסוקים ה-ו:
“וְהִנֵּה חוֹמָה מִחוּץ לַבַּיִת סָבִיב סָבִיב וּבְיַד הָאִישׁ קְנֵה הַמִּדָּה שֵׁשׁ אַמּוֹת בָּאַמָּה וָטֹפַח וַיָּמָד אֶת רֹחַב הַבִּנְיָן קָנֶה אֶחָד וְקוֹמָה קָנֶה אֶחָד. וַיָּבוֹא אֶל שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִימָה וַיַּעַל בְּמַעֲלוֹתָיו וַיָּמָד אֶת סַף הַשַּׁעַר קָנֶה אֶחָד רֹחַב וְאֵת סַף אֶחָד קָנֶה אֶחָד רֹחַב”.

דוגמה נוספת היא הלשכות שהיו ממוקמות בארבע פינות העזרה הגדולה – עזרת הנשים, והן היו מיועדות לתפעות עבודת הקרבנות, על פי יחזקאל פרק מ”ו פסוקים כא-כד:
“וַיּוֹצִיאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה וַיַּעֲבִירֵנִי אֶל אַרְבַּעַת מִקְצוֹעֵי הֶחָצֵר וְהִנֵּה חָצֵר בְּמִקְצֹעַ הֶחָצֵר חָצֵר בְּמִקְצֹעַ הֶחָצֵר. בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעוֹת הֶחָצֵר חֲצֵרוֹת קְטֻרוֹת… וְטוּר סָבִיב בָּהֶם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּם… וַיֹּאמֶר אֵלָי אֵלֶּה בֵּית הַמְבַשְּׁלִים אֲשֶׁר יְבַשְּׁלוּ שָׁם מְשָׁרְתֵי הַבַּיִת אֶת זֶבַח הָעָם”.

מידותיה של עזרת ישראל ועזרת הכהנים היו 11 אמה, כמידת רוחב האולם המוביל אל היכל המקדש על פי נבואת יחזקאל. וחשוב עוד יותר: על פי נבואת יחזקאל היה שטח החצר החיצונית 500 אמה על 500 אמה, ושטחו של הר הבית כולו 500 קנים על 500 קנים. על פי המשנה במסכת מידות היה שטחו של הר הבית כולו כשטח החצר החיצונית של יחזקאל – 500 אמה על 500 אמה. מידה זו מיוסדת על המקדש שבנבואת יחזקאל – ריבוע מדויק הנסמך על המספר 500! שטח זה המיוסד על מידותיו של מקדש יחזקאל, נשמר כשטח הר הבית המקודש בקדושת מחנה לויה אף לאחר הרחבת שטח הר הבית על ידי המלך הורדוס ובניו בסוף ימי הבית השני, בהשראת נבואתו של הנביא יחזקאל.

מיקום : צפון-מזרח הרמה המוגבהת

אנו עומדים עכשיו עם הפנים מערבה אל שעריה של עזרת הנשים – החצר המזרחית של בית המקדש.
עזרת הנשים היתה שטח ריבועי שגודלו 135 אמות על 135 אמות, שהן כמעט שבעים מטרים רבועים, כך על פי מסכת מידות בפרק ב’: “עֶזְרַת הַנָּשִׁים הָיְתָה אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁלשִׁים וְחָמֵשׁ, עַל רֹחַב מֵאָה וּשְׁלשִׁים וְחָמֵשׁ”.

על אף ששמה של הרחבה הוא ‘עזרת נשים’ אל לנו להתבלבל! המתחם היה מיועד גם לגברים וגם לנשים. ולמה שמה עזרת נשים? יש להניח על שם הגזוזטרה, המרפסת שהקיפה אותה וממנה היו הנשים צופות על עבודת המקדש:
שֶׁהַנָּשִׁים רוֹאוֹת מִלְמַעְלָן, וְהָאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ מְעֹרָבִין.

רחבת עזרת הנשים שימשה בין השאר כרחבת ההתארגנות לפני העליה על המזבח, לפני תחילת עבודת המקדש והקרבנות. סביר אף, שרבים מן האנשים אשר הגיעו להקריב קרבן – גם סיימו את התארגנותם בשטח רחב זה.
ארבע פינות עזרת הנשים שימשו כלשכות – מעין מבני תפעול וניהול של המקדש עבור מביאי הקרבנות השונים, וכן עבור אכסון צרכי המקדש. וכך מתארת אותן המשנה:
וּמֶה הָיוּ מְשַׁמְּשׁוֹת?
דְּרוֹמִית מִזְרָחִית – הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת הַנְּזִירִים:
שֶׁשָּׁם הַנְּזִירִין מְבַשְּׁלִין אֶת שַׁלְמֵיהֶן, וּמְגַלְּחִין אֶת שְֹעָרָן, וּמְשַׁלְּחִים תַּחַת הַדּוּד.
מִזְרָחִית צְפוֹנִית – הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת הָעֵצִים:
שֶׁשָּׁם הַכֹּהֲנִים בַּעֲלֵי מוּמִין מַתְלִיעִין הָעֵצִים וְכָל עֵץ שֶׁנִּמְצָא בּוֹ תּוֹלַעַת פָּסוּל מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
צְפוֹנִית מַעֲרָבִית – הִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת הַמְצֹרָעִים.
מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית –
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: שָׁכַחְתִּי מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין יַיִן וָשֶׁמֶן, הִיא הָיְתָה נִקְרֵאת לִשְׁכַּת בֵּית שְׁמַנְיָה.

מסורת מיוחדת קשרה את משפחת הנשיא דווקא עם לשכת העצים ששכנה בפינה הצפון-מזרחית של עזרת הנשים, כלומר מעט צפונית מערבית מאתנו, היכן שהוא בין העצים.
על פי המסורת שעברה במשפחת הנשיא, היתה לשכת העצים פתחהּ של מערה או חלל תת קרקעי בו נגנז ארון הברית על ידי יאשיהו מלך יהודה עוד לפני חורבן הבית הראשון. בעקבות מסורת זו היו בני משפחת הנשיא נוהגים להשתחוות מול לשכת העצים השתחוויות מיוחדות, אשר נתקנו לאחר חנוכת המקדש בידי החשמונאים. המשנה במסכת שקלים אף מספרת על כהן אחד שזיהה את פתח המערה במקום בו התנדנדה רצפת הלשכה, ובטרם גילה את המקום לאחיו הכהנים מת הכהן והשאיר את ארון הברית טמון במטמוניות של הר הבית לעתיד לבוא.

מעמד מרכזי היה לעזרת הנשים בעבודת המקדש בחג הסוכות בשמחת בית השואבה. בכל יום מימי חול המועד ירדו כל העם אל ברכת השילוח שבמורד עיר דוד, ומשם הובאו המים אל המקדש בשמחה עצומה, בריקודים, בשירה ובנגינה, ובתקווה לירידת הגשמים באותה שנה. המשנה במסכת סוכה מתארת את השמחה העצומה, ואף את ההכנות הרבות שנערכו בעזרת הנשים לקראת שמחת בית השואבה:
בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל.
וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, וְאַרְבָּעָה סְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶן, וְאַרְבָּעָה סֻלָּמוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.
וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִּים שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְֹרִים לג שֶׁהֵן מַטִּילִין לְכָל סֵפֶל וָסֵפֶל.
מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶן מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין, וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין,
וְלא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה.

מיקום : נק’ גבוהה סמוך לחורשה

כיפת השלשלת, הכיפה הנמוכה, מציינת את מקום פִּתְחוֹ של בית המקדש, וממזרח לה ומעט צפונה ממנה, נמצא מקום המזבח. כֶּבֶשׁ המזבח פונה מן המזבח לצד דרום. על הכבש הכהנים מעלים אחד אחרי השני את אברי הקורבנות ואת הַמְּנַחוֹת במהירות ובזהירות.
לאחר הקרבת העולות והשלמים הכהנים מעלים מנחה על הקרבן ומנסכים את היין בראש המזבח. בקרבנות ציבור, עומדים הלויים בתוך העזרה ממזרח למזבח ומשוררים שירה לכבוד השוכן במקדש. שירה זו מלווה את העבודה בכל יום בתמיד של שחר ובתמיד של בין הערביים. בשבתות ובמועדים מלווה שירת הלויים גם את הקרבת המוספים. השירה נעשית כהכרזת הסיום לעבודת הקרבן לאחר הקטרת האיברים והמנחות ולאחר הקטרת הקטורת בהיכל.
השיר שהלויים היו שרים בכל יום בבית המקדש היה ידוע מראש על פי תוכנית מסודרת. שירת הלויים נעשתה בליווי כלי שיר: כינורות נבלים וצלצל. זאת מתבאר מן הפסוק בתהלים: “שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל”: “שאו זמרה” – זו השירה בפה, “ותנו תוף” – זה הצלצל, “כנור נעים” – אלו תשעה כנורות, “עם נָבֶל” אלו שני הנבלים.
הכהנים עומדים עם שתי חצוצרות בידם ותוקעים תקיעה תרועה תקיעה, להכריז על התחלת עבודת השירה, וכל העם שבמקדש משתחווים. הכהן שבראש המזבח מנסך את היין ובאותה שעה פוצחים הלויים בשירה.
באמצע השיר המנצח על השירה מסמן לעשות הפסקה, הכהנים תוקעים בשנית תקיעה תרועה ותקיעה, וכל העם שבמקדש משתחווים שנית, והלויים ממשיכים את השיר. בהמשך השיר שוב הפסקה, ובה הכהנים תוקעים והעם משתחווים, ואחר כך שוב ממשיכים את השיר. כך הוא סדר השיר בכל יום במקדש, בקיץ ובחורף, בבוקר ובין הערביים, בכל יום, תמידים כסדרן.
שירת הלווים בטלה עם קרבן התמיד, ואף על פי כן לא נמנעו הלויים מלשאת קולם בשיר, עד שבשעת החורבן שרו שיר של יום “אל נקמות ה’ אל נקמות הופיע” ולפני שזכו לסיים את כולו נחרב הבית.

שירת הלווים בראשי החודשים ובחגים
בראשי חדשים ובמועדות, לשירת הלויים מתווספים גם כלי נשיפה: החצוצרות אשר נותנות רקע נוסף נפלא לקולות השיר במקדש ויוצרות הרמוניה חדשה. בימים שבהם אמרו הלל שלם נוספו אף החלילים גם חלילים ההולמים את שירת ההלל ביופי ובהדר. שירת הלויים נשמעה עד למרחוק, וכך אמרו חכמינו במשנה במסכת תמיד: “מיריחו היו שומעין קול החליל, מיריחו היו שומעין קול הַצְּלַצַל, מיריחו היו שומעין קול השיר, מיריחו היו שומעים קול השופר”.
בערבי פסחים ליוותה שירת ההלל של הלויים את הקרבת קרבן הפסח. הלויים היו עומדים ומשוררים ומנגנים בכינורות ובנבלים ובחצוצרות ובחלילים באותו הזמן בו היה הפסח נשחט וְקָרֵב בעזרה. קרבן הפסח היה מוקרב בשלוש כִּתוֹת (קבוצות), וכל כת וכת שהיתה נכנסת לעזרה היו הלווים מתחילים מחדש את ההלל. וכאשר סיימו את ההלל חזרו והתחילו שוב בשירה ובזמרה ובטוב לבב.

בחג הסוכות
בחג הסוכות שמחה יתירה היתה במקדש. סביב המזבח זקפו ענפים ארוכים – מורביות של ערבה. בזמן שירת ההלל בבוקר, בעת ניסוך היין היו גם מים ניסכים על המזבח. כל העם היו נוטלים את לולביהם בידיהם וכורעים ומשתחוים להודות לאדון-כּל על טובותיו עם עמו. והמקדש היה אפוף בריח המים של מורביות הערבה הזקופות בצדי המזבח, והעם מקיפים את המזבח ובידיהם הלולבים עם ההדסים, הערבות והאתרוגים, והלויים משוררים את ההלל בליווי כינורות ונבלים, חצוצרות וחלילים. כנשמעת התקיעה כולם עוצרים מן ההקפה ומשתחוים ומודים, וכשיוצאים אומרים כולם: “יופי לך מזבח, יופי לך מזבח”.
על שמחה זו שהיתה במקדש בימי החג נוספה שמחה מיוחדת בלילות החג. שמחה זו נקראה שמחת החליל או שמחת בית השואבה. חגיגה זו לא התקיימה בתוך העזרה, כיון שאין עבודת קורבנות בלילה והעזרה סגורה לעבודה, למעט כניסת כהנים בלילה דרך פִּישְׁפַּשׁ לצורך היפוך האיברים ותרומת הדשן וסידור המערכות.
בלילות חג הסוכות היו מתכנסים בעזרת הנשים ושם משוררים לכבוד ה’, הגברים למטה והנשים למעלה בְּאַכְסַדְרָאוֹת המיועדות לכך. והלויים עומדים על המדרגות העולות מעזרת הנשים לעזרת ישראל. חמש עשרה מעלות היו שם וכנגדן תיקן דוד המלך את חמישה עשר שירי המעלות שבתהילים. מקום המדרגות כיום הוא גרם המדרגות העולה אל הרמה המוגבהת ממזרח ומעליו הַמִּקְשָׁת המזרחי.
הלויים המשוררים עמדו על חמש עשרה המדרגות, וסביבם נגנים המנגנים בכינורות ובנבלים בחצוצרות ובחלילים ובכלי שיר לאין מספר. בכל לילה ולילה מימי חג הסוכות היו הלוויים משוררים מגמר הקרבת התמיד של בין הערביים לאורך כל הלילה ועד קריאת התרנגול בבוקר.
בעזרת הנשים עמדו ארבע מנורות גבוהות שהיו מאירות עבור כל החוגגים. והאור היה גדול כל כך עד שלא היתה חצר בירושלים שלא היתה מאירה מאור שמחת בית השואבה. והרוקדים היו מרקדים באבוקות אוּר-אש בידם להרבות השמחה.
זקני העם והחכמים היו מרקדים בשמחת בית השואבה לקולות השירה, ואף הרוקדים היו משוררים בפיהם “אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו”. עוד מתארת הגמרא שהיו אנשים שלא נתנו שינה לעיניהם בכל לילות וימי חג הסוכות. כשקרא התרנגול בבוקר פסקו כלי השיר בתוך עזרת הנשים, ויצאו אל השילוח בתהלוכה ארוכה מְלֻווָה בתקיעת חצוצרות. ממי השילוח שאבו הכהנים צלוחית אחת של מים, עימה שבה התהלוכה הצוהלת לכיוון הר הבית והמקדש.
הגיעו למקדש, ונכנסו דרך שער המים, וממנו עלו ישר על הַכֶּבֶש להניח שם את מי השילוח. ובעת ניסוך המים עם היין שרו בכלי שיר את מזמורי ההלל. כך בחג הסוכות, חג השיר, היתה השירה מלווה את עבודת המקדש מבוקר עד בוקר!

מיקום : צפון הרמה המוגבהת

מצפון למקום המזבח זה המקום להזכיר את סדר עבודת התמיד הנעשית בצפון:
“צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.
וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה’ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם”.

קרבן תמיד של שחר נעשה בכל יום משני כבשים בני שנה תמימים, אחד בבוקר ואחד בערב.
שחיטתו של קרבן התמיד נעשית בתוך העזרה מצפון למזבח, וקיבול דמו בִּכְלִי שָׁרֶת בצפון.
דמו של קרבן התמיד טעון שתי מתנות שהן ארבע, זאת אומרת שתי הזאות העולות להיות ארבע הזאות על ארבע פינות המזבח: מתנה אחת על קרן מזרחית צפונית של המזבח, ומתנה השניה על קרן מערבית דרומית של המזבח.
שיירי הדם נשפכים אל היסוד הדרומי של המזבח – מערכת הניקוז של דמי הקרבנות שנבנתה בבסיס המזבח.

שעת הקרבת התמיד היא שעת פתיחת עבודת המקדש בכל בוקר ובשעה זו היה הכהן שבהיכל מטיב את נרות המנורה בכל בוקר.
הכהנים היו מפשיטים את הקרבן מעורו ומנתחים אותו לאיברים, ואז מוליכים את האברים אל עבר המזבח. את אברי הקרבן היו מניחים בתחתית כֶַּבֶשׁ המזבח בצד מערב, ושם מולחים אותם אחרי רחיצת הקרב והכרעיים.
עם אברי הקרבן היו מביאים את המנחות, העשויות קמח סולת: מנחת נסכים ומנחת חביתין. והיו מולחים את המנחות ומניחים אותן עם אברי קרבן התמיד ועם היין המיועד לניסוך על המזבח עם הקרבת קרבן התמיד:
“וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין.
עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה’.
וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה'”.

בבוקר היו הכהנים נכנסים ללשכת הגזית לקרות את קריאת שמע, ומברכים ברכה ראשונה של שמע, וקורין עשרת הדברות ופרשיות קריאת שמע: ‘שמע’, ‘והיה אם שמוע’, ‘ויאמר’.
והיו מברכים עוד שלש ברכות: ‘אמת ויציב’, ו-‘עבודה’, ו-‘ברכת כהנים’.

לאחר מכן היו כל הכהנים העסוקים בקרבן התמיד נכנסים להיכל להשתחוות:
נכנסים שני כהנים: אחד עם גחלים בימינו ואחד עם קטרת בימינו.
הכהן עם הגחלים מניחם על מזבח הזהב ומשתחווה ויוצא,
ולאחר שכל הכהנים פורשים מבין האולם ולמזבח הכהן מקטיר את הקטרת ומשתחווה ויוצא,
והכהן שמטיב את הנרות נכנס ומטיב שתי נרות ומשתחווה ויוצא.
הכהנים היו עומדים בין האולם ולמזבח ומברכים ברכת כהנים, ועולים למזבח ומקטירים את האיברים, ראשון הראש עם הפדר, ואחריו שאר האיברים, ואח”כ מקריבים את מנחת הנסכים ואח”כ את מנחת החביתין, ולאחר מכן היו מנסכים את היין בכלי שיר – בליווי נגינת הלויים.

“וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'”.
בצהריים היו מקטירים את אברי קרבן התמיד של בין הערביים, ולאחריהם מקטירים את הקטרת באותה שעה שמעלים בה את המנחות, שנאמר: “תִּכֹון תְּפִלָּתִי קְּטֹרֶת לְּפָנֶיָך מַשְַּאת כַּפַי מִנְּחַת עָּרֶב”.
ואח”כ מנסכים את היין לקול כלי השיר ומדליקים את הנרות שבמנורה ונועלים את ההיכל.
ושעה זו היא שעת הנעילה.
זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלהינו. יהי רצון שְׁיִבָּנֶה במהרה בימינו, אמן.

מיקום : גרם מדרגות מול שער הכותנה

אנחנו עומדים ממערב לכיפת הסלע מקום המקדש, בצידו האחורי של בית המקדש. ממש לפנינו עברה בימי הבית חומת העזרה, וממזרח לה – הקיר האחורי של קודש הקדשים. השטח הצר שבין קיר המקדש ובין חומת העזרה נקרא במשנה “אחורי בית הכפורת”.
כאשר אנו מסתכלים כיום אל עבר כיפת הסלע אנו יכולים לראות דרך הדלת הפתוחה של כיפת הסלע את האורות הקטנים, את הנברשות של כיפת הסלע, את מקום קודש הקדשים, את מקום אבן השתיה. בימים בהם היה הבית על תילו היה אור גדול זורח מקודש הקודשים – אורו של ארון הברית שעמד בקודש הקדשים, ונטמן במחילות התת קרקעיות שבהר הבית.

סמוך לארון הברית עמדה צנצנת המן – ובה מעט מן המן שירד לעם ישראל ארבעים שנה במדבר – לזיכרון שה’ הוא המפרנס את עמו, ומקור הפרנסה לישראל הוא השכינה השורה במקדש.
לצד הארון ניתן גם מקלו של אהרן הכהן אשר פרח והוציא שקדים בין לילה, להעיד ששוכן המקדש קבע לדורות את ברית הכהונה עם אהרן הכהן ובניו, והם המשרתים בקודש ברצון השוכן בבית.
ליד ארון הברית היה גם ספר התורה מונח, ללמד אותנו שהמקדש והתורה אחד, ואי אפשר לנתק אותם זה מזה, אין מקדש ללא תורה ואין תורה ללא מקדש.

בתוך ארון הברית נחו שברי הלוחות הראשונים והלוחות השניים. לוחות הראשוניים נִתנו בקולות וברקים בחג השבועות זמן מתן תורתנו, ונשברו ביום י”ז בתמוז לאחר חטא העגל. לוחות השניים נִתנו ביום הכיפורים ובהם נכתבו המילים “למען ייטב לך”, והטוב – אינו נשבר.

מעל ארון הברית היו שני הכרובים, פניהם זה אל זה. משל לחיבה היתרה של ישראל לפני המקום כחיבת איש ואישה. ואפילו כשגלה ישראל מארצו ונכנסו נכרים להיכל לחלל את מקום השכינה מצאו את הכרובים מעורים זה בזה. ובזמן שישראל עולים לראות את פני ה’ ברגלים היו גוללים את הפרוכת והיו ישראל רואים את חיבתם לפני המקום. ואם היה המזבח מסתיר את פתח ההיכל – יתכן והיה פתח קטן, פִּישְפַּש, בצידו האחורי של המקדש מאחורי בית הכפורת, ודרכו היה העם רואה את הכרובים ברגלים, ואת עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.
אותו פִּישְפַּש הוא שחיבר את אחורי בית הכפורת עם שטח המקדש והתיר שם את השחיטה שנעשתה על ידי הכהנים, ואף את הסמיכה שסמכו בעלי הקרבן את ידיהם על הקרבן – וכך עולי הרגלים המביאים עימם קרבן היו שותפים בעבודת הקרבנות בשמחה לפני ה’, ואת קרבן השלמים שכל אדם, איש ואישה, מביא עימו ומקריב בעצמו לפני ה’.

שתי לשכות שכנו מאחורי בית הכפורת ממערב לעזרה, מהן היו מתנהלים כל ענייני המקדש:
מצד צפון היה בית המוקד בו נשמרה אש התמיד, מקום מגורי הכהנים ובית הטבילה, ומקום גניזת אבני המזבח.
מצד דרום היתה לשכת הגזית בה נערכו הפְּיַיסוֹת – הגורלות לחלוקת התפקידים בין הכהנים, ובה ישבו חכמי הסנהדרין ודנו דין תורה. “כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים”.

מיקום : סביל קאית ביי

בימי בית המקדש השני הוקמה בארץ ישראל מערכת של אמות מים שהובילה אל העיר ירושלים כמויות גדולות מאד של מים. החוקרים מעריכים שכמליון מטר קובי של מים הגיע אל העיר ירושלים בכל שנה. מקורם של המים הוא במעיינות אל-ערוב שבהר חברון, מדרום לירושלים. אמות מים שנבנו בתקופה החשמונאית הובילו מים מאל-ערוב אל בריכות שנבנו מדרום לבית לחם, ונקראות כיום “בריכות שלמה”. מבריכות שלמה יצאה אמת מים אחת לכיוון ההרודיון, ושתי אמות מים אל ירושלים, “האמה העליונה” שהובילה מים למחיית תושבי העיר, ו-“האמה התחתונה”, אשר ככל הנראה הובילה מים אל המקדש ואל הר הבית. האמה התחתונה התפתלה ועקפה את הרי יהודה בגוש עציון, חצתה את רכס ארמון הנציב מדרום לצפון בנקבה הקיימת עד היום, והקיפה את הר ציון ממערב, מדרום וממזרח עד שהגיעה אל הרובע היהודי של ימינו, אל גדתו המערבית של הגיא המרכזי, מעל לרחבת התפילה שליד הכותל המערבי של ימינו.
רחבת הכותל המוכרת לנו כיום שוכנת בתוך הגיא המרכזי שחצה את העיר ירושלים בימי הבית השני. העברת המים מעל הגיא המרכזי ממערב למזרח, מהר ציון אל הר הבית, הוא האתגר הגדול ביותר עבור מהנדסי אמת המים.
איך עברו המים את הגיא אל הר הבית? – זו תעלומה גדולה!
על פי רוב החוקרים, אמת המים עברה על גשר קשתות שחיבר את הרובע היהודי עם הר הבית. ככל הנראה עבר הגשר במקום רחוב השלשלת המוכר לנו כשוק הערבי. יתכן שקשת ווילסון הנושאת מעליה את שער השלשלת של הר הבית היא שריד אחרון של אותו הגשר שהוביל אל הר הבית את מי האמה התחתונה.
ועדיין נותרה בעיה: הגמרא במסכת יומא מספרת על מקווה המים שטבל בהם הכהן הגדול ביום הכיפורים, אשר הוצב על גג לשכת הפרווה, כאחד עשר מטר ויותר, מעל הרחבה המוגבהת במרכז הר הבית. ואולם – הגשר ואמת המים מגיעים רק לגובה רחבת הר הבית. איך עלו המים לגובה רב כל כך?
הארכיאולוגית שלומית וקסלר-בדולח הציעה שאמת המים לא נכנסה להר הבית על גבי הגשר של קשת וילסון, אלא כמה עשרות מטרים מצפון לשער השלשלת, בנקודה גבוהה בכמה עשרות מטרים, ממנה יכולים המים לזרום אל גג לשכת הפרווה.

המים שימשו בבית המקדש בין היתר לצורכי טהרה, אבל גם למען מטרות נוספות.
הכהנים היו רוחצים את ידיהם ורגליהם במי הכיור לפני שנכנסו לעבודתם. המים שימשו להשקות את עולי הרגל הרבים ששהו בירושלים ובהר הבית, ולאחר יום עמוס קרבנות הוצפה העזרה במים שרחצו את רצפת העזרה מדם הקרבנות.
בימי חג הסוכות, בו ‘נידונים על המים’, היתה תהלוכה מפוארת יוצאת מבריכת השילוח שנמצאת למרגלות העיר, דרך הרחוב הראשי בשירה ובנגינה אל בית המקדש. באותה שמחה – שמחת בית השואבה, היו שואבים מבריכת השילוח כמות סמלית של מים – ‘צלוחית של זהב מחזקת שלושת לוגים’, שהם בערך ליטר מים או קצת יותר. המים היו מובלים בשמחה במעלה הרחוב אל הר הבית, ושם ניסכו על גבי המזבח לצד נסך היין כחלק מעבודת הקרבנות של חג הסוכות.
ביום הכיפורים היה הכהן הגדול טובל במי המקווה ואז מתפלל תפילה קצרה בתוך קודש הקודשים, ובה ביקש שתהיה השנה הבאה שנת גשמים ברוכה, ויהיה יבול נאה בשדות. בחג הסוכות, לאחר ניסוך המים על המזבח, היו כל ישראל מתעוררים להתפלל על ירידת הגשמים בשנה הנכנסת. ביום ז’ בחשוון, בו שבו עולי הרגל הרחוקים ביותר לבתיהם בבבל, מתחילים לשאול בתפילה על ירידת גשמים: “ותן טל ומטר לברכה”.
על פי עונות השנה היו ישראל מביאים את היבול החדש אל בית המקדש:
בפסח מביאים את העומר מן השעורים החדשות, בשבועות מביאים את קרבן שתי הלחם מן החיטה החדשה, משבועות והלאה מביאים את הביכורים, ביום ט”ו באב היו בוצרים את הכרם ומביאים למקדש מביכורי הענבים הילולים לה’, ובסוכות מביאים את המים לפני ה’, להודות על הברכה שניתנה בשנה החולפת ולהתפלל על הברכה בשנה הנכנסת.

מיקום : כותרות האבן בכניסה

המבנה של הר הבית שאנו מכירים כיום זהה למבנהו של הר הבית בימי הבית השני! רחבה גדולה ובמרכזה המקום המקודש ביותר עומד על רמה מוגבהת.
מבנה כיפת הסלע העומד כיום במרכז הרמה המוגבהת הוא מקום בית המקדש וקודש הקודשים. בדרומה של הרחבה מלווה מבנה מסיבי את כל אורך הכותל הדרומי – כיום, מסגד אל אקצא, ובימי הבית השני ליווה את הכותל הדרומי של הר הבית הסטיו המלכותי, מבנה מקורה העומד על שלוש שורות של עמודי ענק, מעוטרים בכותרות על ראשם, ונושאים עליהם את תקרת הסטיו.
בין הסטיו המלכותי ובין המקדש שכן מתקן מים מרכזי, אליו הובילו מים ממעיינות אל ערוב שבהרי חברון. כיום משמרת את מקום מתקני המים “הכאס” – הכוס, מתקן המים המגודר בגדר ירוקה, מקומם של מתקני מים ומקוואות מימי הבית.

יוסף בן מתתיהו מתאר שבזמן בית המקדש השני, בדרום הר הבית, בצד ימין שלנו, עמד הסטיו המלכותי – אולם העמודים המפואר שהיה בנוי לפי מיטב הסגנון היווני- רומי. מדובר במבנה ענק ומרשים מאד, שהוחזק על 162 עמודים שעמדו בארבע שורות. על פי תיאוריו של יוספוס, כל עמוד מעמודי הסתיו המלכותי התנשא לגובה של 25 אמות, כמעט 13 מטרים! ובראש כל עמוד הייתה כותרת מגולפת ומצופה בזהב.
אחד השימושים של המבנה המפואר היה לארח נכבדים שאינם יהודים אשר הגיעו אל ירושלים ורצו לראות את פאר המקדש. כניסתם של גויים אל המקדש אסורה, ולכן אירחו את הגויים המכובדים במבנה מפואר בדרומו של הר הבית.
לאחר חורבן הבית, במהלך השנים, נעשו שינויים ושיפוצים בהר הבית. במהלך השיפוצים נחשפו בהר הבית עשרות כותרות אבן גדולות ומרשימות, שאותן אנחנו רואים עד היום. ניתן לראות את הסגנון השונה של הדוגמאות המעטרות את הכותרות, המעידות על תקופות שונות ועל סגנונות אדריכליים שונים. כיום יכולים הארכיאולוגים להסתכל על הכותרות, ולפחות עבור חלקן לקבוע את תקופתן, על פי הגודל והסגנון שלהן. כך לדוגמה, כותרות האבן הגדולות מאוד, המלאות עלים לכל הכיוונים, הן מן התקופה הצלבנית. בין הכותרות המוצבות ברחבה ניתן לראות כמה כותרות שגולפו בסגנון הקורינתי, שאפיין את העולם הרומי העתיק.

כמו שכבר אמרנו, בסתיו המלכותי של הר הבית היו הכותרות מצופות זהב. הכותרות הקורינתיות שאנחנו רואים היו בעבר מצופות זהב, ובמהלך השנים נגנב מהן הזהב שלהן. על חלק מן הכותרות ניתן עדיין לראות חומר אדמדם-ורדרד. זהו הדבק שעליו הוצמדו עלי הזהב הדקיקים. בנקודות מוגנות יחסית, על חלק מהכותרות, ניתן לראות עדיין זהב מודבק.
החוקרים נחלקים ביניהם בזיהוי תקופתן של הכותרות הללו – האם הן מימי הבית השני, ואז יתכן שמקורן בסטיו המלכותי, או שאולי הן מן התקופה הביזנטית. בשתי התקופות האלו נהגו להשתמש בכותרות בסגנון כזה, ועל כן איננו יודעים בוודאות את גילן של הכותרות העתיקות ביותר. עם השנים, נבנו מבנים רבים ונהרסו מבנים רבים בהר הבית. כך קרה שלאורך התקופות הרבות שעברו על הר הבית, נמצאו שימושים משניים למבנים, חלקי מבנים, אבני בניין ואף כותרות עמודים, שמקורם במבנים עתיקים שנהרסו, והם שולבו במבנים חדשים יותר.
דבר אחד ברור – העושר של העיטור האדריכלי, שמשתקף אלינו מן הכותרות השונות ומן התקופות השונות, מלמד אותנו שבמרוצת התקופות הושקעו משאבים רבים בעיטור המבנים בהר הבית, מהעת העתיקה ועד ימינו אנו.

מיקום : בין פתח המסגד ובין הכוס

מסגד אל-אקצא הוא העתיק במסגדי ארץ ישראל והחשוב מכולם, והטעון ביותר מבחינה דתית ופוליטית. ראשיתו של המסגד היא בראשית השלטון המוסלמי בארץ ישראל, על ידי החליף עוֹמַר אִבֵּן כִּטָאבְּ בשנת 638. על פי המסורת, היה יהודי מעורב בתכנון מבנה המסגד, והסיפור מובא אצל ההיסטוריון בן המאה התשיעית מוחמד אֶל-טַבָּרִי. לדבריו, עומר אִבֶּן כִּטָאבְּ עלה להר הבית בלייוי כָּעֵבּ אֲבּוּ אִיסְחָאק, יהודי שהתאסלם, אשר הראה לעומר את מקום מקדש שלמה. על פי אותה מסורת עוֹמַר שאל את כַּעֶבּ היכן לדעתו יש לקבוע את מקום התפילה, וכַּעֶבּ ענה שבצפון הר הבית. כך כל מי שמשתחווה דרומה, לכיוון הקִיבְּלָה שְׁבְּמֶכָּה, ישתחווה גם אל הסלע, מקום אבן השתיה. ענה עומר לכעב: “חי אללה, אתה נגרר, הוי כעב, אחרי היהדות, וכבר ראיתיך כשהסרת את סנדליך… כי לא צֻוֵוינוּ ביחס ל’סלע’, אך צֻוֵוינוּ ביחס לַכָּעְבָּה”. כך קבע עומר את מקום התפילה בדרום הר הבית, כך שלא יפנה אל הסלע, המקום הקדוש ליהודים.

המסגד נבנה בשלב הראשון כמבנה עץ, והיה למסגד הראשון מחוץ לחצי האי ערב. בניין האבן של המסגד נסתיים בשנת 705, על ידי השליט האומאיי אל-וליד, בנו של עֲבְּדְ אֶל-מַלִיכְּ בונה כיפת הסלע.
בתקופה המוסלמית הקדומה היה מבנה המסגד גדול בהרבה: שבע סיטראות, מסדרונות ההולכים מן הכותל הדרומי וצפונה, נבנו בכל אחד מצידי המבנה המרכזי: סך הכל חמישה עשר סיטראות. מבנה המסגד נהרס ברעידת אדמה של שנת 1033 ומן התקופה הפאטימית ועד לימינו – רק 3 סיטראות בנויות בכל אחד מצידי המסגד.
המסגד בנוי מעל מורדותיו הדרומיים של הר המוריה ונתמך על ידי קשתות הרודיאניות ולא על ידי הסלע הטבעי של ההר. לכן נהרס המסגד מספר פעמים ברעידות אדמה שפקדו את ירושלים בשנים 746, 1033 ושוב בשנת 1927, אז נהרס כל חלקו הצפוני של המבנה. מראהו הנוכחי של המסגד הוא מבנייה מן התקופה הבריטית בין השנים 1938 ו-1942.
השם של המסגד ‘אל-אקצא’, בעברית ‘המסגד הקיצון’, ניתן לו על שם הפסוק מסורה 17 בקוראן: “השבח לזה אשר הסיע את עבדו עם לַיִּל מ’מסגד אל-חראם’ אל ‘מסגד אל-אקצא’, אשר בֵּירְכַנוּ סביבו כדי להראותו מאותותינו, הרי הוא הכול שומע והכול רואה”. הפרשנות המוסלמית המקובלת מייחסת את הפסוק ל-“ליל האסרא והמעראג'” כלומר, המסע הלילי של מוחמד ממכה אל הר הבית בירושלים, על גבי בהמה בשם ‘אַלְבּוּרַק’, ‘הברק’, שהיו לה כנפיים ופני אשה, ומן המסגד הקיצון בהר הבית עלה הנביא מוחמד השמיימה כדי לקבל הנחיה אלוהית בעניין מצות התפילה.

מיקומו הגיאוגרפי של המסגד אינו מפורש בקוראן, אך כבר בתקופה האומאית, בסוף המאה השביעית, זוהה ‘המסגד הקיצון’ בירושלים. יש אומרים ששליטי בית אומַאייה זיהוי בירושלים את המסגד הקיצון על מנת להעדיף את מעמדה של ירושלים באסלאם בתקופה זו, על פני מעמדה של העיר מכה.
צורתו של המסגד היא ביזיליקה הפונה דרומה לכיוון מכה. יתכן שבנאי המסגד חיקו את הבנייה שהיתה מוכרת להם מן התקופה הבניזנטית. מעניין לראות, שמבנה מסגד אל אקצא שומר על צורת המבנה שהיינה במקום בימי הבית השני – הסטיו המלכותי של הורודוס שהיה אף הוא בנוי כעין בזיליקה.

בתקופה הצלבנית שימש מבנה המסגד כארמון של המלך הצלבני גוטפריד. בולדווין, מלכָּהּ השני של ירושלים הצלבנית, העביר את ביתו אל המצודה במערב העיר, היא מגדל דוד, ובמסגד אל אקצא הוא השכין מסדר הטמפלרים “טמפלוס סולמונוס”. על כן שערו המרכזי של המסגד בנוי בנייה צלבנית: הוא מורכב משער מדורג, שלושה עמודים בכל צד, מעוטר עיטורי זיג-זג. בתקופה האַיוּבּית הוצמדו אל השער כתובות מאוחרות המייחסות את בניית השער לתקופה האיובית.

פתחי המסגד מובילים את חלקיו התת קרקעיים ובהם מעבר קמור העומד על תילו עוד מימי בית המקדש השני, והוביל אל עבר שערי חולדה. מעמר זה ודאי שימש את עולי הרגלים שעלו אל הר הבית מן העיר התחתונה של ירושלים דרך המדרגות העולות אל שערי חולדה.

אל מול פתח המסגד נמצאת ה-‘כַּאס’, מתקן לטהרה שלפני התפילה, אשר נבנה בתקופה המַמְלוּכִּית על ידי האֵמיר תָנְכִּיז אנאצרי שבנת 1329. עד התקופה הבריטית היו מימי הכאס מגיעים מבריכות שלמה באמות המים החשמונאיות דרך האמה התחתונה.

מיקום : דרום הרמה המוגבהת

על גבי הרמה המוגבהת בהר הבית ניצבים שני מבנים מרכזיים, דומים זה לזה. שני המבנים נחשבים למבני האבן הראשונים שנבנו על הר הבית בתקופה המוסלמית הקדומה – תחת שלטון בית אומאייה שבנה רבות בירושלים.
האחד קטן יותר, ומפורסם פחות – כיפת השלשלת. איננו יודעים מהי מטרת המבנה, אולי מטרתו לסמן את המרכז הגאומטרי של הרחבה. כיפת השלשלת ניצבת בנקודה המרכזית של הר הבית, בדיוק במפגש האלכסונים של רחבת ההר. יש להניח שהמהנדס שתכנן את המבנה לבטח חישב את מיקומו.
נראה שכיפת השלשלת ניצבת קרוב למקום בו עמד המזבח וניתן לדמיין את המזבח מעט ממזרח לה, אל עבר הקשתות הבנויות. המדרגות שהיו בין המזבח והמקדש ניצבו ככל הנראה במקום בו עומדת כיפת השלשלת, ומערבה ממנה, וזהו מקום האולם – שער המקדש.

המבנה השני גדול ומפורסם יותר – כיפת הסלע, המכונה גם כיפת הזהב.
כיפת הסלע כשמה כן היא, כיפה שבנויה מעל הסלע, הצ’חרה. הכיפה ניצבת על גבי הסלע הטבעי של הר המוריה, מעל פסגת ההר, במקום בו הסלע הטבעי של הר המוריה מבצבץ מתוך רצפת הר הבית. בניגוד למבנים אחרים בהר הבית, יסודות מבנה כיפת הסלע ניצבים ישירות על סלע ההר, מה ששומר על יציבות המבנה גם ברעידות האדמה שהרסו למשל את מבנה מסגד אל אקצא. הסלע הזה הוא מקום אבן השתיה שעליה נבנה קודש הקודשים. כיפת הסלע היא איננה מסגד, אלא המבנה המרכזי בהר הבית המשמר את המסורת היהודית על פיה הסלע ואבן השתיה הם הנקודה הקדושה ביותר בהר הבית. לעיתים משמש המבנה גם כמבנה תפילה עבור מוסלמים.
כיפת הסלע נבנתה על ידי השליט האומאיי עבד אל-מאלכ, בנו של מייסד שושלת בית אומיה. הוא הקים את המבנה לא עבור תפילה, אלא כדי למשוך אליו קהל, במיוחד קהל נוצרי, שהיה רובה של אוכלסיית ירושלים באותה תקופה. הכיפה בנויה בצורה מדויקת להפליא, ותוכניתה, מידותיה ועיטוריה דומים מאוד לכיפה שבכנסיית הקבר. עובדה זו הביאה את החוקרים להציע כי הכיפה לא נבנתה על ידי המוסלמים אלא על יד בנאים נוצרים מקומיים.

המבנה הוא מהמפוארים בעולם. הוא מתומן ולו ארבעה פתחים, והפתח המפואר פונה דרומה – לכיוון מכה. חלקם החיצוני של קירות המבנה מחופה באריחי שיש, ומעליהם אריחי קרמיקה מרהיבים. בכל אחד מקירות הר הבית קבועים 7 חלונות – סך הכל 56 חלונות.
מעל קירות המבנה ומתחת הכיפה שמעליו נמצא התוף המכוסה אבני פסיפס מזכוכית מוזהבת, ובו קבועים חלונות נוספים, מוזהבים, המאירים את הסלע באור מוזהב. מתחת לפסיפס כתובת ארוכה בערבית סובבת את מבנה הכיפה מבפנים, בה הייתה נזכרת בניית המבנה על ידי עבד אל-מאלכ. הכתובת אף מצטטת פסוקים מן הקוראן הקוראים לכל באי עולם לבוא ולהצטרף אל הדת המוסלמית. כמאה שנה מאוחר יותר שליט מוסלמי עבאסי הסיר מהכתובת את שמו של עבד אל-מאלכ והחליפו בשמו שלו, אל-מאמון. אולם הוא לא החליף את התאריך הנזכר בכתובת התואם את ימיו של עבד אל-מאלכ. כך אנו יודעים כיום שאל-מאמון שינה את הכתובת המקורית. וזה לשונה:
“בנה את הכיפה הזאת עבד האל, עבדאללה האמאם אלמאמון, בשנת שבעים ושתיים להג’רה. מי יתן והאל ייעתר לתפילותיו ויהיה שבע רצון ממנו. אמן, ריבון העולמים, השבח לאל”.
הכיפה עצמה נישאת על ידי שתי סדרות עמודים המקיפות זו את זו בשני מעגלים. סך הכל 36 עמודי שיש וגרניט. הכיפה מעוטרת מבפנים ברוב פאר בסטוקו, בערבסקות ובפיתוחי פרחים וצמחים עתיקים. במקורה היתה הכיפה מחופה זהב טהור. במאה ה-16 הוחלף הזהב בעופרת, ובמאה ה-20 הוחלפה כיפת העופרת בכיפת אלומיניום מוזהב. בשנות ה-90 של המאה העשרים תרם המלך חוסיין מלך ירדן ציפוי זהב מחודש לכיפת הסלע, וזהו המראה המוכר לנו עד היום.

מיקום : אורוות שלמה

אורוות שלמה הוא שמו של המבנה העצום שבפינתו הדרום מזרחית של הר הבית. ובערבית: “אצטבל סלימאן”. המבנה הוא אולם בנוי קמרונות. תקרת המבנה היא מפלס הר הבית הנוכחי, ורצפתו נמוכה ממפלס הר הבית בכ-12 מטרים, ודרכו ניתן לעבור מרחבת הר הבית אל שערי הר הבית הדרומיים – השער הכפול והשער המשולש.

מקובל לייחס את בניית אורוות שלמה למלך הורדוס, אשר הרחיב את הר הבית משלושה כיוונים: דרום, צפון ומערב, הרחבה שהכפילה את שטחו של הר הבית. הרחבת הר הבית מדרומו בנויה מעל שיפולי הר המוריה הדרומיים, ואיננה נתמכת על ידי סלע טבעי אלא על ידי קירות תמך ענקיים בגובה של כ-30 מטרים, ועל ידי מילויי עפר בין הקירות. מעל מילוי העפר נבנו עמודים וקמרונות אשר נושאים מעליהם את רחבת הר הבית.
ישנם חוקרים הטוענים כיום שהמבנה של אורוות שלמה לא נשתמר מימי המלך הורדוס, ונבנה בתקופה מאוחרת יותר, כנראה בתקופה המוסלמית הקדומה, שבה נעשה שימוש משני באבני הר הבית ההרודיאניות. ואולם, חוקרים אחרים מצביעים על קמרונות המבנה וקשתותיו, ורואים בהם עדות לכך שהמבנה נבנה בסוף ימי הבית השני. כך הקמרונות הסמוכים אל השער המשולש דומים בבנייתם אל קמרונות וקשתות נוספות שבנה המלך הורדוס בסביבת הר הבית.

מסורות מימי הביניים מייחסות את בניית המבנה העצום למלך שלמה בונה המקדש, אשר השתמש במבנה עבור סוסיו הרבים, לצד מבנים נוספים שבנה בהר המוריה. אך לאמיתו של דבר השם “אורוות שלמה” הוא שמו הצלבני של המבנה, אשר שימש כאורוות לסוסיהם של הטמפלרים שהתיישבו בהר הבית. באותה העת היה שמו של מסגד אל אקצא: “טמפלום סולימנוס” = “מקדש שלמה”, ועל שמו נקראו האבירים בַּמסדר “אבירי מקדש שלמה”. אבירי מקדש שלמה קשרו את סוסיהם לעמודי המבנה שאותו כינו: “אורוות שלמה” = אורוות אבירי מסדר מקדש שלמה.
עם הכיבוש האיובי, בשנת 1187, פסק השימוש במבנה זה, ובמשך הזמן הפכו חללי המבנה וסביבתו למזבלה של הר הבית. ערימות האבנים שנערמו במקום נזכרות אף בעדויותיהם של חוקרים בני המאה ה-19.

בשנות התשעים של המאה ה-20 החל הווקף הירדני בעבודות שיפוץ בהר הבית ובאורוות שלמה, תחת עינו העצומה של השלטון הישראלי. במסגרת עבודות אלו נעשו בשנת 1996 מאמצים על ידי הווקף לפנות את אורוות שלמה מן ערמות העפר ולהכשיר את המקום להיות מסגד. מסגד זה הוא הגדול ביותר במזרח התיכון ומכיל כעשרת אלפים מקומות תפילה. המסגד נקרא כיום בשם ‘מסגד אל מרואני’ על שם אביו של עבד אלמלכ בונה כיפת הסלע. ערמות העפר פונו, ריצוף חדש הונח, ושטיחים נפרשו, ואף הותקנה מערכת תאורה. בשנת 1999 חפרו הווקף בור ענק ברצפת הר הבית באמצעות דחפורים, בתירוץ של פתיחת פתח חרום למסגד. שטחו של הבור כ-45×35 מטרים ועומקו 12 מטרים. כתשעת אלפים טון עפר פונו בתוך שלושה ימים בלבד על ידי 400 משאיות. העפר ששימר בתוכו מידע ארכיאולוגי יקר מפז הושלך במזבלות ברחבי ירושלים, ובהן באבו דיס ובנחל קדרון. כך נבנתה מערכת המדרגות הענקית המובילה לפתחו של מבנה אורוות שלמה שבתוך הר הבית ומתחת לפני שטח ההר.
כמענה להרס במקום המקדש הוצעו כמה הצעות מעניינות לגבי עתידו היהודי של מבנה אורוות שלמה, בהן ייסוד בית כנסת או רחבת תפילה בה יוכלו להתפלל טמאים שאינם יכולים להיכנס לשטח הר הבית המקודש, זאת כיוון ששיטחו של אורוות שלמה נוסף להר הבית רק בימיו של המלך הורדוס, ועל פי דעות מסוימות לא חלה עליו קדושת הר הבית. בית כנסת כזה יוכל להמשיך ולשמש אף בעת שיבנה בית המקדש.
בעקבות מחדל זה, ולאחר מאבקים רבים, הקימו בשנת 2004 ד”ר גבריאל ברקאי, יצחק דבירה וארן ירדני, את פרויקט סינון העפר של הר הבית בגן הלאומי ‘עמק צורים’ שלמרגלות הר הצופים, על מנת לחקור ולהציל את הממצאים העתיקים הטמונים בעפר שנזרק.

סינון העפר שיצא מתוך הר הבית חשף ממצאים מכל תקופותיו של הר הבית, החל מימי בית המקדש הראשון ועד ימינו אנו. מבין הממצאים המפורסמים בחשיבותם:
בולה, תביעת חותם עשויה חומר, נתגלתה בחפירות עמק צורים. הבולה חתמה שק אשר ייתכן שהכיל כסף או זהב ועל כן יהי צורך לחתום את פתח השק. הבולה נחתמה בטבעתו של מי ששלח את הצרור, ושמו השתמר באופן חלקי והושלם כך: “[לגד] ליהו/ [בן]אמר”. משפחת אִמֵר ידועה כמשפחת כוהנים בירושלים של סוף ימי הבית הראשון ושל ראשית ימי הבית השני – ימי שיבת ציון. בולה זו היא עדות ארכיאולוגית ראשונה לפעילות מנהלית שהתקיימה בשטח הר הבית בימי הבית הראשון, ויתכן אף שנקשרה במקדש עצמו כאשר נחתמה על ידי בן למשפחת כהנים.

ממצא נוסף שעורר בנו התרגשות גדולה הוא מטבע כסף נדיר אשר הוטבע בשנה הראשונה למרד הגדול של יהודה ברומאים, שנת 66 לספירה. על פניו של המטבע ענף עם שלושה רימונים לצד הכתובת: “ירושלם הקדושה”, כתובה בכתב העברי הקדום. בגב המטבע גביע העומר, לצד הכתובת: “חצי השקל”. מטבעות מחצית השקל שימשו את כל ישראל, עני ועשיר, כתשלום שנתי עבור מִסי המקדש על פי המצווה הנזכרת כבר בפרשת כי-תשא שבספר שמות:
“זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה’. כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה’. הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה’ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה’ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.”
בימי בית המקדש השני שימש ה’שקל הצורי’ כַּמטבע שערכו מחצית השקל, ואולם בימי המרד הגדול החליפו מחציות השקל העבריות הללו את השקלים הצוריים ומכאן ייחודיותו של המטבע. מטבע מסוג זה מתגלה לראשונה כשמקורו בהר הבית עצמו. למי, אם כן השתייך המטבע לדעתכם?

ממצא נוסף מרהיב ביופיו הוא האופוס סקטילה. אופוס סקטילה הן אבני ריצוף צבעוניות החתוכות בצורות גיאומטריות שונות. כאשר שולבו אבני האופוס סקטילה יחד ברצפת המקדש והעזרות הן יצרו הרכבים מגוונים ודגמים גאומטריים עשירים והפכו את רחבת מקדש ה’ בירושלים למרהיבה ביפיה. אף ההסטוריון יוספוס פלויוס בתיאוריו את המקדש בירושלים מזכיר אותן:
“וכל הככר מתחת לרקיע היה רצוף אבני צבעונים, אבנים מאבנים שונות”.

מיקום : סמוך לקברים בכותל המערבי

אנחנו נמצאים קרוב למרכזו של הכותל המערבי של הר הבית. בתוך הכותל ישנה שורת קברים של מנהיגים ערביים ממאה השנים האחרונות.
בשנת 1931 נקבר כאן השריף חוסיין בן עלי, דור 48 לנביא מוחמד ואבי השושלת ההאשמית, שבעקבות הסכמים עם השלטונות הבריטיים, קיבלו בניו את השליטה על עיראק וירדן. בנו האחד – פייסל, על שמו שער פייסל בכותל הצפוני של הר הבית – היה מלך עירק. בנו הצעיר, עבדאללה, התמנה להיות מלך בממלכת עבר הירדן המזרחי, ממלכת ירדן. הקבר שלשריף חוסיין מעוטר בדגלי ירדן, בכתר וברשימת תאריו.
עשרים שנה לאחר מכן נקבר כאן בנו, עבדאללה הראשון מלך ירדן אשר נרצח כאן בהר הבית על ידי מתנקש פלסטיני בעת ביקורו בירושלים בשנת 1951, לעיני נכדו הצעיר חוסיין, מי שיהיה מלך ירדן במשך כמעט 50 שנה.

ואולם, מיסוד הרעיון של הקבורה בהר הבית החל דווקא במשפחה ירושלמית, עויינת ואנטישמית, משפחת אל חוסייני. מייסדה של הקבורה במקום היה המופתי הירושלמי, חאג’ אמין אל חוסייני, שרצה להפוך את הר הבית למוקד של התנועה הלאומית הערבית- פלסטינית, ולחזק את הקשר של העולם הערבי להר הבית על ידי קבורת דמויות שונות ממקומות שונים. חאג’ אמין לקח חלק פעיל בפוגרומים שנערכו ביהודי ארץ ישראל וארצות ערב בראשית המאה העשרים, ואף אימן חיילים מוסלמים שהתגייסו לצבא הנאצי כחיילי אס.אס. על מנת לתרום להצלחתו של היטלר במלחמת העולם השניה. לשמחתנו, חאג’ אמין עצמו נפטר לאחר מלחמת ששת הימים והוא איננו קבור בהר הבית.
ראשון הנקברים כאן הוא מוסא כאזם אל חוסייני, שהיה ראש העיר ירושלים עד שנת 1920, בה הודח מוסא כאזם מראשות העיר בעקבות מעורבותו בפרעות נבי מוסא אשר הובילו לגם פוגרומים הישוב היהודי בארץ ישראל. מוסא כאזם עמד בראש הועד הפועל הערבי, וניסה להשפיע על השלטונות הבריטיים למנוע ולהגביל את העליה היהודית לארץ, עד פטירתו בשנת 1934.
בסמוך לקברו מוסא כאזם קבור בנו, עבד אל-קאדר אל חוסייני. עבד אל-קאדר היא היה פעיל במאורעות תרצ”ו-תרצ”ט ובעקבותם נאלץ לברוח לעיראק. הוא חזר לארץ ערב מלחמת העצמאות בעקבות הכרזת האו”ם על הקמת מדינת ישראל בכ”ט באייר 1947, על מנת להנהיג את הכוחות הערביים שלחמו בירושלים כנגד הישובים היהודיים באזור. בין השאר, פיקד על ההתקפה על גוש עציון אשר הובילה את הנהגת מחוז ירושלים לשלוח את סיירת הל”ה לעזרת הגוש, הוא נלחם בכוחות הפלמ”ח בבאב אל ואד בדרך אל העיר ירושלים. הוא נהרג בקרבות הקסטל, ונקבר בהר הבית בהלוויה המונית. הלוויתו של עבד אל-קאדר הייתה המונית כל כך עד שכל לוחמיו וכל בני הכפרים הערבים הסמוכים לירושלים ננטשו, דבר שאפשר את כיבוש הקסטל מחדש על ידי הפלמ”ח.
לאחר יותר משנות דור נקבר במקום בנו של עבד אל-קאדר, פייצל אל חוסייני, פעיל פת”ח בכיר ששימש כאחראי לענייני ירושלים ברשות הפלסטינית. מתוך ירושלים, מהמשרד שהקים בשכונת שייח ג’ראח, הוא פעל רבות בתקשורת נגד ישראל. הוא נפטר בתחילת האינתיפאדה השניה בשנת 2001, והלוויתו היתה המונית גם היא ועל כן לא נמנעה קבורתו בהר הבית.
לאחר פטירתו של יו”ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, היו שדרשו את קבורתו במקום, דבר שנמנע בסופו של דבר.

שורת הקברים של מנהיגים ערבים בהר הבית מביאה אותנו לשאול – האם בכלל מותר שיהיו מתים בהר הבית?
למרות קדושתו של הר הבית, פוסק הרמב”ם בהלכות בית הבחירה:
“ומותר להכניס המת עצמו להר הבית, ואין צריך לומר טמא מת שהוא נכנס לשם”.
המקור לפסיקתו של הרמב”ם הוא בדברי המשנה והתלמוד:
“טמא מת מותר להיכנס למחנה לויה, ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו המת עצמו שנאמר: “ויקח משה את עצמות יוסף עמו”, עמו- במחיצתו”.
משה רבנו לקח עימו במחנה לוויה את ארונו של יוסף, ומאן למדנו שמת וטמא מת מותרים להיכנס במחנה לויה. ודינו של הר הבית כדין מחנה לויה. אמנם במבט ראשון העניין נראה מוזר, שיש מת בהר הבית. אך גם בעבר, אם היה בכך צורך ציבורי-לאומי, ניתן היה להכניס מת להר הבית במסגרת הלוויתו. אך לקבור בהר- לא! מכיוון שטומאת המת עלולה למנוע מאנשים לגשת להקריב את קרבנותיהם.
המשנה הראשונה של מסכת שקלים עוסקת בפעולות שהונהגו בסוף החורף, לקראת העליה של עם ישראל לרגל בפסח: “ומתקנים את הדרכים, ואת הרחובות, ואת מקוואות המים, ועושין כל צרכי הרבים, ומציינין את הקברות”.
דואגים לצרכים הגשמיים והטהרתיים של עולי הרגל: שהדרך אל העיר תהיה נוחה להם, שהמקוואות בדרך יהיו מוכנים לטבילת עולי הרגל, וכן הבליטו את הקברים שמונחים בדרך, כדי שעולי הרגלים לא יטמאו מהם בטעות. העליה לרגל ולמקדש כרוכה בהיזהרות מטומאת מת ומקברים, ובוודאי שלא היו קברים בהר הבית.

מיקום : מרכז דודסון

בחלקה הדרומי של רחבת הר הבית שני מעברים היורדים את מתחת לפני שטח הר הבית, ומגיעים אל הכותל הדרומי של הר הבית, אל שערים חולדה. במקורם שימשו מעברים עתיקים אלו את עולי הרגלים אשר נכנסו אל הר הבית מדרום, ויתכן ששערים אלו שימשו אף ככניסות הראשיות אל הר הבית והמקדש.
את המעברים ניתן לזהות בקלות:
האחד בקדמת מסגד אל אקצא בגרם מדרגות מגודר גדר ירוקה, והוא יורד אל השער הכפול. בתוך המעבר הזה קיימות עד היום כיפות מעוטרות בדגמים גאומטריים המתוארכים לסוף ימי בית המקדש השני. השני מזרחי לו, סמוך לחורשה מכוסה כיום במבנה פח, והוא מגיע אל השער המשולש שבכותל הדרומי של הר הבית.

השם ‘שערי חולדה’ נזכר במשנה במסכת מידות כשמם של שערי ההר הדרומיים:
“שני שערי חולדה מן הדרום משמשין כניסה ויציאה”.
אמנם יתכן שמשנה זו מתארת את שערי הכותל הדרומי הקדום, לפני הרחבת הר הבית על ידי המלך הורדוס, ואולם, כך או כך נותר שמם של השערים הדרומיים של הר הבית “שערי חולדה”.
“שני שערי חולדה מן הדרום משמשין כניסה ויציאה”: המשנה ממשיכה ומתארת את דרך כניסתם של עולי הרגלים להר הבית ולמקדש: “כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל”, כלומר, יתכן ששני שערי חולדה שימשו את כל הנכנסים להר הבית לכניסה וליציאה: הנכנס נכנס מן השער הימני, המזרחי, הוא השער המשולש. בבואו להר הבית פנה ימינה והקיף את הר הבית עד שהגיע לאחר ההקפה המלאה, שוב אל הכותל הדרומי, ויצא מן השער השמאלי, המערבי מביניהם, הוא השער הכפול.
תנועה זו של פניה ימינה והקפה לימין של הר הבית היא תנועתם של רוב ועיקר עולי הר הבית, למעט מי שאירעו דבר, שהיה מקיף משמאל:
“מה לך מקיף לשמאל?”
– שאני אבל! – השוכן בבית הזה ינחמך.
– שאני מנודה! – השוכן בבית הזה יתן בלבם ויקרבוך.
כך הפנו כל עולי הרגלים את תשומת ליבם אל אחיהם ההולכים למולם וזקוקים לנחמה או לקירוב.
בצורה זו היה כל איש מישראל יוצא מעצמו וממצוקותיו האישיות ופונה אל הכלל, אל הציבור ואל החבר הזקוק לתמיכתו.

יש שקשרו את השם ‘שערי חולדה’ עם חולדה הנביאה, שישבה בירושלים בימי הבית הראשון. יש הטוענים שהשם קשור במעבר התת קרקעי המזכיר מחילה של חולדה. הטיפוס במעבר האפל הביא עימו שטף של שמש ואור בעת שהיו עולי הרגלים יוצאים מן המחילה ישר אל רחבת הר הבית המוארת. עולי הרגלים היו יוצאים מאפלה לאורה ומסתנוורים מגודל עוצמתו של המבנה המרהיב שהתגלה לעיניהם ממרכז הרחבה – בית המקדש שבירושלים.
כך תיאר גם ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, שחי בסוף ימי הבית השני, את בית המקדש המבהיק באבניו באור השמש:
“מן הפנים החיצוניים [של ההיכל] לא נעדר דבר העשוי להדהים את הנפש ואת העין.
בהיותו מצופה מכל עבריו לוחות זהב עבים הוא הזהיר עם זריחת השמש זוהר אש עד כי המבקש בכל מאודו להתבונן בו נאלץ להסב את עיניו [ממנו] כמקרני השמש.
לזרים הקרבים אל העיר נראה [ההיכל] מרחוק כהר מכוסה שלג, כי במקומות שבהם לא היה מצופה זהב הבהיק בלובנו”.

מיקום : שער הרחמים

אנו עומדים על יד ‘באב אל-רחמה’, ובעברית: ‘שער הרחמים’, שהוא השער היחידי הבנוי כיום לאורכו של כל הכותל המזרחי של הר הבית. שער הרחמים הוא אינו רק פתח כניסה אלא מבנה ‘בית שער’ בנוי ובתוכו חדר מלבני גדול המוביל אל השער הכפול.
מבנה השער שאנו רואים לפנינו נבנה לפני כאלף וארבע מאות שנה, בסוף התקופה הביזנטית או בראשית התקופה האומאית – היא המוסלמית הקדומה. ואולם, על אף תיארוכו של מבנה השער לתקופה הביזנטית או האומאית, בדיקה מדוקדקת של מבנה השער מעלה שהשער עומד על יסודות עתיקים בהרבה, שיתכן ונבנו כבר בימי בית המקדש השני! המשנה במסכת מידות אף היא מתארת שער יחידי בחומת הר הבית המזרחית – הוא ‘שער שושן’, ועל כן יש מי שמזהה את שער הרחמים כגלגול מאוחר של שער שושן העתיק. ואולם, רוב החוקרים סבורים ששער שושן המשנאי עמד כך שדלתותיו היו פתוחות אל מול דלתות פתח ההיכל, במיקום דרומי יותר לשער הרחמים.

רבי אישתורי הפרחי בן המאה הארבע עשרה, אשר חיבר בשנת 1323 את החיבור ההלכתי-גיאוגרפי ‘כפתור ופרח’, ייחס את שער הרחמים לתקופת המקדש ואף אולי לימי בית המקדש הראשון. רבי אישתורי קושר את השער הכפול עם שני השערים שעשה המלך שלמה, כנזכר מסכת סופרים:
“רבי אליעזר בן הורקנוס אומר: ראה שלמה כת של גומלי חסדים ובנה להם לישראל שני שערים, אחד לחתנים ואחד לאבלים ומנודים. בשבת היו מתקבצים יושבי ירושלים ועולין להר הבית ויושבין בין שני שערים הללו כדי לגמול חסדים זה לזה”.
מסורות דומות מובאות גם בספרות המסעות היהודית ובמקורות הערביים מימי הביניים החל במאה ה-11. אך כאמור, עניין זו נותר בגדר מסורת בלבד, ומבנה השער הנוכחי נבנה מאות שנים לאחר חורבן הבית השני.

השם ‘שערי רחמים’ נזכר לראשונה במקורות מתקופת הגאונים ואילך. כך למשל החיבור שנמצא בגניזה הקהירית, המכונה ‘צלוואת אל-אבואב פי אל-קדס’ = “תפילות השערים של ירושלים”, מתאר את המנהג היהודי לסבוב שערי הר הבית, ואת סדר התפילות שהיו מתפללים על כל אחד מן השערים. בין היתר מסודרת בו התפילה הנאמרת על יד ‘באב אלרחמה’ – שער הרחמים.
זאת ועוד, יתכן שבתקופה זו התקיימה בתוך מבוא השער ישיבה קבועה של רבנים, הנזכרת בכתבי הגאונים כ-“כת הרבנים אשר בשער הכהן יושבים”. אם אכן ‘שער הכהן’ הוא שער הרחמים, אזי נראה ששער הרחמים התקבע כמקום תפילה ולימוד עבור חבורת רבנים ארץ ישראליים בתקופת הגאונים.
על קירות פנים השער נתגלו כתובות עבריות שנחקקו, או נצבעו באדום ובשחור, על ידי מבקרים יהודים בימי הביניים. כך למשל הכתובת “אברהם בן לולינא חזק” נתגלתה על ידי מקאליסטר בשנת 1908. מנהג זה תועד על ידי הנוסע בנימין מיטודלא שעבר בארץ ישראל בשנת 1170:
“ולפני אותו מקום, כותל מערבי, אחד מהכותלים שהיו במקדש בקדש הקדשים, וקוראין אותו שער הרחמים, ולשם באים כל היהודים להתפלל לפני הכותל בעזרה… וכל היהודים שם כותבים שמם על הכותל”.

ככל הנראה בתקופה המוסלמית הקדומה היה השער פתוח, אך כבר בתקופה הצלבנית ננעלו דלתות הברזל של השערים ונפתחו לכבוד מעברן של תהלוכות נוצריות פעמיים בשנה בלבד – ביום ראשון של כפות התמרים ובחג רוממות הצלב הקדוש. למן התקופה הממלוכית נשמרו דלתות הברזל של השער סגורות, עד שנסתמו באופן סופי בתקופה העות’מאנית על ידי הסולטן סולימן. האגדה המוסלמית מספרת שסתימת השער נעשתה כדי לעכב את ביאת המשיח היהודי, וזאת בעקבות המסורות המתארות את כניסת המשיח ואליהו הנביא לירושלים מצד מזרח, דרך שער הרחמים.
רבי פתחיה מרגנשבורג, בן המאה ה-12 ותלמידו של רבנו תם, מזכיר מסעו בחיבור מסעו “סיבוב רבי פתחיה” את המסורת הארצישראלית על חזרתה של השכינה לירושלים דרך שערי רחמים:
“ובירושלים יש שער וקורין לו שערי רחמים, …ויש מסורת ביד היהודים שדרך אותה שער גלתה השכינה ובו עתיד לשוב”.
מסורת זו מבוססת כמובן על נבואת זכריה: “וְיָצָא ה’ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם מִקֶּדֶם”.
מעניין לציין, שכל כובשי העיר ירושלים נכנסו אליה מצד צפון. רק במלחמת ששת הימים לבדה נכנסו הצנחנים אל ירושלים ממזרח, כשירדו אליה מהר הזיתים. כך שב עם ישראל אל העיר ירושלים בדרך השמורה לשכינה ולמשיח.

מיקום : שער השבטים

מלחמת ששת הימים נפתחת ביום שני, כ”ו באייר תשכ”ז, החמישי ביוני 1967, בשעה 7:12, על ידי תקיפת חיל האויר הישראלי את חיל האויר המצרי.
בירושלים נפתחת המלחמה באותו היום ומסתיימת ביום רביעי, כ”ח אייר, השביעי ביוני, בשעה אחת בצהרים (13:00).
שלוש חטיבות לוחמות מול הירדנים על שחרור ירושלים:
חטיבת הראל פורצת את הדרך לירושלים ומשלימה את מה שהתחילה במלחמת העצמאות.
החטיבה הירושלמית נלחמת על ארמון הנציב ועל אבו-תור ומגיעה לעיר העתיקה דרך שער האשפות מצד דרום.
חטיבת הצנחנים נלחמת על גבעת התחמושת, על הר הצופים ועל הר הזיתים ומגיעה לעיר העתיקה דרך שער האריות ממזרח דרך שער האשפות מדרום, שם נפגשים הצנחנים עם החטיבה הירושלמית.

ביום שני, 5 ביוני, כ”ו באייר, בשעה 9:25, המלך חוסיין, מלך ירדן, מכריז ברדיו עמאן על מלחמה נגד ישראל.
בשעה 9:40 נפתחת אש ירדנית לאורך כל הגבול העירוני בתוך ירושלים. בשעה 11:00 ארטילריה ירדנית על ירושלים. בקרבות באותו היום ובלילה שאחריו כובשת החטיבה הירושלמית את רמת רחל ואת ארמון הנציב על הרכס הצופה אל העיר העתיקה מדרום.
באותו הלילה מצפון לעיר העתיקה נלחמים הצנחנים על בית הספר לשוטרים ועל גבעת התחמושת, ומשם יורדים אל ואדי ג’וז לכיוון מוזיאון רוקפלר אשר בשער הפרחים.

ביום שלישי, 6 ביוני, כ”ז באייר, בשעה שמונה בבוקר (8:00) כיבוש מוזיאון רוקפלר לאחר קרבות קשים של הצנחנים מצפון לעיר העתיקה. כוחות הצנחנים עומדים על הר הצופים – הפסגה הצפונית של הר הזיתים, ואליהם חוברים כוחות שריון. באותו לילה ניטשים קרבות קשים של הצנחנים על הר הזיתים. החטיבה הירושלמית כובשת את שכונת אבו-תור מדרום.
בלילה זה מתקבלת ההחלטה הירדנית לסגת מירושלים ולא לשלוח כוחות שריון מיריחו אל ירושלים.

ביום רביעי, 7 ביוני, כ”ח באייר, בשעה 8:30 הצנחנים כובשים את הר הזיתים בקרב על אוגוסטה ויקטוריה ועל שכונת א-טור. החטיבה הירושלמית על הר ציון מדרום. והעיר העתיקה מונחת על כף היד.
בשעה 9:30 ניתנת פקודת המטה הכללי אל הצנחנים ואל החטיבה הירושלמית להיכנס אל העיר העתיקה של ירושלים.
בשעה 9:45 פורצים הצנחנים אל שער האריות. בשעה 10:15 החטיבה הירושלמית וכוחות הצנחנים פורצים אל שער האשפות מדרום.
בשעה עשר בבוקר (10:00) מוטה גור מפקד חטיבה 55 של הצנחנים נשמע בקשר:
“תחנות קודקוד כאן תלמיד, הר הבית בידינו. אני חוזר שנית: הר הבית בידינו. עבור”.

באותו היום בשעה אחת עשרה בבוקר (11:00) ניתנת הפקודה הירדנית לסגת מן הגדה המערבית.
הקרב על העיר העתיקה מסתיים בשעה אחת בצהרים (13:00).
חטיבת הראל ממשיכה צפונה אל העיר רמאללה. הצנחנים ממשיכים מזרחה אל יריחו. הירושלמים מדרימים אל בית-לחם, גוש עציון וחברון.

מיקום : באב חות’ה

בשנת תשע”ז, 2017, ביום שישי 14 ביולי, כ’ בתמוז, בשעה 7 בבוקר, התרחש בהר הבית פיגוע ירי בו נפלו שני שוטרי סיור מיחידת הר הבית, רס”מ הַאִיל סיתאווי תושב מע’אר, ורס”מ כַּמיל שִׁנַאן מחורפֵיש, בני העדה הדרוזית.
המחבלים, שלושה ערבים ישראלים תושבי אום אל-פאחם, נכנסו אל העיר העתיקה דרך שער הפרחים ומשם נכנסו אל הר הבית כשאינם חמושים. בתוך מסגד אל-אקצא הועברו אליהם כלי הנשק. המחבלים יצאו בריצה ותוך יריות מתוך הר הבית אל עבר באב אל-ח’ותה, ‘שער הסליחה’, שבכותל הצפוני של הר הבית. שני שוטרי הסיור הַאִיל סיתאווי, ששהה בתוך הר הבית, וכַּמיל שִׁנַאן בשער הסליחה, נפלו מירי המחבלים, ושוטר נוסף נפצע.

בעקבות הפיגוע נסגר הר הבית לחלוטין, אנשי משמר הווקף נשלחו מתוך הר הבית ונמנעה תפילת יום השישי של המוסלמים. משטרת ישראל ערכה בהר הבית חיפוש מקיף של כלי נשק שהוסתרו במסגד ובמבנים שונים בתוך ההר. הר הבית נפתח שוב רק ביום ראשון לאחר שהוצבו בכל שעריו מגנומטרים – גלאי מתכות, במטרה להעביר בידוק ביטחוני את כל מי שנכנס אל הר הבית. צעד זה הוביל למחאה מוסלמית נרחבת, והמופתי של ירושלים, מוחמד אחמד חוסיין, פרסם פתווה – פסק הלכה מוסלמי האוסר על מוסלמים להיכנס אל הר הבית עד שיוסרו גלאי המתכות.
גל האלימות המוסלמית הוביל לפיגוע החדירה אל הישוב נוה צוף בו נרצחו שלושה בני משפחת סלומון – האב יוסי, בנו אלעד וביתו חיה. פיגוע נוסף התרחש בשגרירות הישראלית בירדן בו נפצע מאבטח. המשבר ביחסי ישראל-ירדן הוביל להחלטה מדינית ישראלית להסיר את גלאי המתכות משערי הר הבית ולאפשר כניסת מוסלמים אל מתחם הר הבית ללא בידוק ביטחוני.

בתקופה הקצרה בה היה מתחם הר הבית ריק ממוסלמים התקבעו שינויים חשובים דווקא בביקורי היהודים בהר הבית. שומרי הווקף, שהיו רגילים להתלוות אל קבוצות היהודים עולי הר הבית ולמנוע מהם כל תפילה או תנועה שנחשבה כתפילה – לא הורשו מעתה להשגיח על עולי הר הבית. הם נדרשו להתרחק מקבוצות היהודים ונמנעה מהם כל אפשרות להשגיח על צעדי היהודים, על תנועות השפתיים, או על תוכן הנאמרים בקבוצה.

עולי הר הבית זוכרים את שני השוטרים הַאִיל וכַּמיל אשר במסגרת תפקידם גם איבטחו את ביקורי היהודים בהר הבית וליוו את העולים בתוך ההר.

מיקום : שער השלשלת מבחוץ

שער השלשלת הוא שער היציאה הקבוע של סיורי היהודים העולים להר הבית.
השער המעוטר בפיתוחי אבן מסולסלים מימי הביניים ניצב בסופו של רחוב השלשלת, הממשיך את רחוב דוד היורד משער יפו, הוא השוק הערבי המוכר לנו. הרחוב בנוי על גבי מערכת של קשתות החוצות את הגיא המרכזי של העיר- רחוב אל-ואד היוצא מן הכותל ומחבר את שער האשפות עם שער שכם מדרום לצפון.
ציר התנועה של רחוב השלשלת, היורד ממערב למזרח, הוא אחד הרחובות הראשיים של העיר ירושלים כבר מהעת העתיקה. חוקרים רבים סבורים כי במקום בו ניצב הרחוב כיום עבר רחוב ראשי גם בימי בית המקדש השני, ובסופו של הרחוב – שער גדול אל הר הבית ואל בית המקדש.
הכניסה אל השער עומדת על גבי קשת עצומה מעל הגיא המרכזי העובר ברחבת הכותל המערבי. הקשת – קשת וילסון הנמצאת מתחתינו, נחקרה לאחרונה ובנייתהּ תוארכה בוודאות לעשרות השנים האחרונות של ימי הבית השני. ישנם חוקרים שסוברים שבימי הבית השני ניתן היה לעלות אל הקשת בגרם של מדרגות שעלה ממפלס הרחוב שהיה למטה, היכן שנמצאת כיום רחבת הכותל. וכך שימש השער כשער כניסה אל הר הבית או יציאה ממנו, עבור מי שמגיע מתוך העיר העליונה של ירושלים.
ובניגוד לשערים אחרים בהר הבית – שער השלשלת עומד בוודאות במקום בו עמד השער העתיק מימי הבית השני, ומיקומו משמר את המיקום המדויק של השער הקדום.

נשים לב, שהדלת הפתוחה של השער, דרכה יצאנו מתוך הר הבית, היא אחת משתי דלתות, וסמוך לה ניצבת דלת נוספת – סגורה. שער זה, כמו שערים אחרים בני התקופה, המוכרים לנו היטב, הוא שער בעל שתי כניסות. ניתן להציע כי בכניסה בעלת שני פתחים, שימש הפתח הימני ככניסה, והשמאלי שימש יציאה. זאת כמובן כי כל הנכנס להר הבית פנה ימינה בכניסתו והקיף את המקדש מימין.
סממנים אדריכליים נוספים מרמזים לנו על מקורו העתיק של השער. שימו לב למשל לאבן הגדולה הניצבת באומנה שבין שתי הכניסות – אבן מעוצבת בסגנון המוכר לנו מהר הבית של סוף ימי הבית השני, וכן ממבנים מפוארים אחרים בני אותה התקופה, בירושלים ומחוצה לה. אמנם, האבנים שתחת האבן הגדולה אינן מאותה התקופה, ועליהן הונחה מאוחר יותר האבן הקדומה שאולי הובאה ממבנה אחר. אך האבן הבודדה הזו משמרת עיצוב קדום יותר, של קירות הר הבית שיכלו עולי הרגלים לראות בעיניהם בבואם אל המקדש.

ביציאתנו מתוך ההר אל רחוב השוק האווירה משתנה – ממקום המקדש והקודש עוברים ברגע אל המולת השוק והעיר. כדאי לדמיין גם את המצב ההפוך, שהיה טבעי לעולי הרגל בימי הבית – מעבר מן השוק ההומה, עם צעקות המוכרים, והרעש העירוני, אל תוך מרחב מקודש, אשר בו, על פי המשנה, לא נושאים כלים שאין בהם צורך, לא סוחבים את התיק או את הארנק. מקום בו לא אמורה להתנהל כל פעילות מסחרית. מעבר מעיסוק ביומיומי ובארצי לעיסוק בְּקִרְבָה אל הקודש, בתפילה ובקרבנות.

דלתות השער צבועות ירוק, כמו גם דלתות שערי הר הבית האחרים, וכמו האורות על גבי המִינְרַטִים. ירוק הוא צבעו של האסלאם – צבע המציין בפני בני המדבר את קיומו של נוה מדבר קרוב, את החיים הצומחים סביב מקור המים. איננו יודעים באיזה צבע היו צבועים השערים בימי הבית, אך המשנה מתארת כי צורת השערים היתה קבועה – מלבן גדול הבנוי מאבנים גדולות ומאפשר מרחב כניסה גדול. וככל שהכניסות רבות יותר ורחבות יותר כך התנועה פנימה והחוצה נוחה ונעימה יותר, ללא תורים וללא עיכובים. ובאמת היה הר הבית מקום אליו קל להגיע, והכניסה אליו פשוטה לכל באי ההר והמקדש, תושבי הארץ ותושבי חוצה לארץ, יהודים ושאינם יהודים. “וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים”.