מדברי חז"ל בכמה מקומות אנו למדים כי האדם נוצר מאדמת המזבח בהר המוריה. למשל, בירושלמי מתוארת בריאת האדם בלשון ציורית: "מלוא תרווד (מלוא הכף) עפר, נטל הקדוש ברוך הוא ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון".
בורא עולם לוקח את האדם מ"הר העבודה" שבו נוצר, מביאו לגן עדן ומצווהו "לעבדה ולשמרה". בבראשית רבה ט"ז:ה' מוסבר: "'לעבדה ולשמרה' – אלו הקרבנות, שנאמר (שמות ג' י"ב) 'תעבדון את האלוקים', (במדבר כ"ח ב') 'תשמרו להקריב לי'".
באותו יום בא אדם הראשון לידי חטא באכלו מעץ הדעת, ובו ביום נידון על חטאו ונענש. ביום השני ליצירתו, הוא מקים מזבח במקום בו נברא ועומד ומקריב עליו קרבן ככפרה על חטאו. יום יצירת האדם, אפוא, אינו תאריך חסר משמעות, אלא קשור בחשבון נפש. שכן לאדם נועדו תפקיד ושליחות בבריאה, וממילא עליו לתת דין וחשבון לפני אלוקיו על מעשיו כדי להצדיק את קיומו.
כבשר ודם העשוי עפר מן האדמה, עלול האדם גם להיכשל בשליחות שהוטלה עליו. ממילא, החטא והתשובה הם חלק מן המציאות האנושית. שכן במקום שיש אדם, שם גם המקום לכישלון בחטא. משום כך הכין הבורא מפלט ותרופה למכתו, על ידי שברא אותו מאדמת המקדש. יצירת האדם מעפר המזבח - שהוא מקום התשובה לפני ה', מקום הכפרה - הוראה יש בה, בדבר היכולת של בן אנוש לבוא לפני אלוהיו, להתוודות לפניו על חטאו, לבקש מחילה, לרצותו בקרבן, ובכך להתכפר.
למדים אנו שיצירת האדם הראשון והתשובה שעשה קשורים בהכרח לירושלים ולמקדש. זו אחת הסיבות לקביעת "ראש השנה" לראשית חודש תשרי – יום הרת העולם – כיום הדין. אדם הראשון הדריך את האנושות בדבר תהליך שלם של התשובה, וכך הניח את היסוד להקמת מקדש בהר המוריה.
(מפי הרב ישראל אריאל)
