ניוזלטר בית מקדש שלישי – שבט תשפ”ו

הכוהנים מתכוננים
לא רק בספרים – גם בשטח. מיזם "משמרת הכוהנים" הופך את לימוד ההלכה לתרגול מעשי על דגם מזבח בגובה אמיתי.

תובנות מהשטח:

הברזים בכיור: חייבים להיות ארוכים במיוחד כדי לשטוף ידיים ורגליים בו-זמנית.
חגירת האבנט: הדרך המהירה היא להעבירו מיד ליד כשהוא מגולגל סביב הגוף.
דיוק בקטורת: דורש מיומנות פיזית גבוהה כדי שהאבקה לא תזלוג מהידיים.

"אנחנו עושים את המקסימום כדי להיות מוכנים", אומרים במשמרת. בדיוק כמו השרף שעולה באילנות בשבט – זוהי התעוררות מעשית לקראת בניין.

קרדיט: חיים גולדברג ואתר שיחת השבוע

הידעת? בימי בית שני, ההקפדה על טהרה הייתה כל כך נפוצה, שחז"ל השתמשו בביטוי "פרצה טהרה בישראל". בחפירות בירושלים מוצאים המון כלי אבן (כמו אלו שנמצאו במקווה החדש).

למה דווקא אבן?

כי לפי ההלכה, כלי אבן אינם מקבלים טומאה. יהודי ירושלים העדיפו להשתמש בכוסות וקערות מאבן כדי שיוכלו לשמור על אורח חיים של טהרה בקלות ובמחזוריות. המקדש לא היה רק בניין על ההר – הוא קבע איך נראה המטבח של כל משפחה בעיר.

אנחנו רגילים לחשוב על טהרה כמושג מופשט או דתי מאוד, אבל הממצאים בשטח מראים שזו הייתה תודעה חברתית. המקווה שנמצא מזכיר לנו שחיי היומיום הותאמו למקדש.
התיקון שלנו היום בשבט הוא להחזיר את המקדש אל ה"יומיום" שלנו.
לא לחכות רק לאירועים גדולים, אלא לשאול: איך התודעה שלי בבוקר, בעבודה ובבית, מושפעת מהעובדה שיש לנו יעד לבנות את הבית?

בט"ו בשבט אנחנו חוגגים את ראש השנה לאילנות. עבודת החודש שלנו היא לנטוע. לא רק עצים, אלא רעיונות.

לנטוע שיחה על המקדש בארוחת השבת.
לנטוע לימוד קבוע על עבודת המקדש.
לנטוע שאיפה בלב, שגם אם עכשיו היא נראית כמו ענף יבש בחורף – השרף כבר עולה בה.

חודש שבט מזוהה יותר מהכל עם השקדייה.
בתורה, גביעי המנורה היו "משוקדים" – בצורת פרח השקד. השקד הוא העץ שממהר לפרוח יותר מכולם ("שוקד על עמלו"). הוא מסמל ערנות וזריזות. המנורה במקדש, שהפיצה אור של חכמה, מזכירה לנו שבשביל להביא גאולה צריך להיות שקודים – ערניים להזדמנויות, ערניים לסימנים מהשטח, כמו המקווה הזה שפשוט "חיכה" שנמצא אותו.