בפרשת השבוע התורה מצווה אותנו לא להתעלם מחמור שיש עליו משאות כבדים, ולבוא לסייע לבעלים לפרוק את המסע הכבד מעל החמור, ובמקביל יש מצווה לעזור ליהודי גם להעמיס את המשא על החמור.
אבל אם יש לך בחירה בין שניים - האחד זקוק לעזרה בפריקת המשא והשני צריך עזרה בהעמסה, המצווה לפרוק ולהוריד את המשא שעל החמור קודמת. זה פשוט דחוף יותר, כי החמור סובל. לאחר סיום הפריקה יהיה אפשר להעמיס את המשא על החמור השני.
מלבד במקרה אחד.
התלמוד מעלה סיטואציה שבה אדם שאני מאוד לא אוהב נזקק לעזרה בהעמסה על החמור, ולידו נמצא חבר טוב שלי, שצריך עזרה בפריקת החבילות. הנטייה הטבעית היא לעזור לחבר, ובמיוחד כשכבר אמרנו שלפרוק משא זה יותר דחוף, ואז זה מסתדר אפילו יותר טוב.
אלא שבמקרה הזה הדין שונה, צריך לעזור דווקא למי שאני לא אוהב. התורה מבקשת באופן חריג: לעזור דווקא לו, כדי לאזן את היצרים שלנו. התורה רוצה לגרום לנו להציב את הערכים מעל תחושת האגו. ליצור טוב אמיתי ולא כזה שתלוי במצב הרוח שלי באותו יום.
לעיתים דווקא המאמץ שלא לברוח ממי שקשה לי איתו אלא דווקא לנסות לסייע לו, יכול להפוך אויב לאוהב גדול.
(דברי תורה מפי הרב יואב יוסף אקריש)