כאשר רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא התקרבו להר הבית, הם ראו שועל יוצא ממקום קודש הקודשים. הראשונים החלו לבכות, בעוד רבי עקיבא צחק. כדי להסביר את צחוקו, הוא אמר להם: "בטוח שתתגשם נבואת זכריה (ח, ד-ה): 'עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת, מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ'" (מכות כד ע"ב).
חבריו של רבי עקיבא ראו רצף של אסונות ובכו. כיצד אפשר לעצור את הדמעות, כשרואים את המקומות הקדושים לישראל הופכים למגרש משחקים לרשעים, כשהר הבית וקודש הקודשים נעשו מאורת שועלים?
רבי עקיבא, בניגוד לחבריו, צחק. עיניו ראו את אותו מראה, אך לבו קלט מסר שונה לחלוטין. בעיני רוחו, עוצמת החורבן הנוכחי הייתה בבחינת ערובה לגאולה עתידית מפוארת. האם ייתכן, תהה רבי עקיבא, שהקב"ה יפצה על שפל כה עמוק בשיקום שגרתי? האם חורבן כה מוחלט יכול להיות מאוזן על ידי בנייה צנועה והבטחת קיום בסיסית?
לא ולא, הבין רבי עקיבא. דווקא עומק הטרגדיה מבשר על עתיד זוהר ומרהיב. צחוקו של רבי עקיבא לא היה של קלות ראש, אלא של אמונה עמוקה ושמחה פנימית. הוא הבין שעם ישראל אינו חי רק בהווה; עבורו, העבר משמש כמפת דרכים מדויקת לעתיד.
תפיסה זו משתקפת בחיי היומיום שלנו. אנו ממשיכים להתפלל בלילה, ממשיכים את עבודת ה' של היום אל תוך החשכה. זאת מתוך הבנה עמוקה שדווקא מתוך האפלה צומח האור הגדול ביותר. ככל שהלילה עמוק וחשוך יותר, כך האור שיבקע ממנו יהיה בהיר ומרהיב יותר.
כך, מלמד אותנו המהר"ל, יש להתבונן על מאורעות החיים: לא רק במה שנגלה לעין, אלא גם במה שטמון בהם לעתיד לבוא. זוהי ראייה עמוקה של ההיסטוריה היהודית, המאפשרת לנו לשאוב תקווה (מהר"ל; בית אהרן)
על פי דברי הרב נתן שרמן, מגילת איכה
