סדר ט"ו בשבט אמנם מתוארך לתקופת המשנה, אך רק במאה ה-16 המנהג הזה חודש על ידי המקובלים שהתאספו סביב האר"י הקדוש בצפת. היום הזה מלא בשמחה כי אנחנו מבינים בו את המתנה שהקב"ה נתן לנו - לחזור לארץ אבותינו ולהשתתף בברכת הפירות החדשים. טקס זה מייצג גם את התודה שלנו לקב"ה וגם את תקומת ישראל.
ט"ו בשבט נחגג באמצע החודש, ביום ה-15, ברגע בו הירח מגיע לשלמותו, אולי כדי להזכיר לנו שהשלמות האמיתית ברוח התורה נמצאת בדרך האמצע המאוזנת - שביל הזהב.
בגמרא, רבי יהושע טוען שתחילת בריאת העולם הייתה בכ"ה באדר וסיום הבריאה עם בריאת האדם התרחש בא' בניסן, וזאת בניגוד לדעה המקובלת בה העולם נברא מכ"ה באלול ועד א' בתשרי. לפי דעתו של רבי יהושע, התעברות העולם התרחשה בט"ו בשבט, 40 יום לפני ראש חודש ניסן. כך אנו מבינים טוב יותר את חשיבות היום הזה ואת מציאות הכוחות הקוסמיים הנמצאים בתקופה זאת. זהו תאריך משמח עבורנו כי הוא מכריז על התחדשות ומזמין אותנו לקבל החלטות טובות בהשראת ההתעוררות של הטבע.
אנו חוגגים את צמיחת הלשד בעצים. זאת עדיין לא הפריחה, אלא התהליך הפנימי המתרחש בתוך העץ. אנו חוגגים את חג האילנות בזמן שעדיין לא רואים את התוצאה שלו, שהיא הפירות. כל התהליך הזה מבוסס אך ורק על אמונה של האדם. התהליך הזה הוא כלל לחיים: עם סבלנות, עבודה מתמשכת, השקעה ומסירות, האדם יקצור ברינה גם הצלחות. כשהמעשים שלך פורחים זה לא רק שהאילנות חוגגים איתך, גם הקב"ה שאוהב אותך.
בדומה לכך, גם התעסקות בזמננו בבניית בית המקדש השלישי דורשת צמיחה ואמונה בפוטנציאל הקיים. בואו נשקה את הפוטנציאל הזה, וגם אם ייקח זמן עד שנראה את בית המקדש השלישי, האמונה שלנו תישא את פירותיה.
(דברי תורה מפי הרב שמואל אליהו והרבנית לאה בנאקום)