על צום עשרה בטבת נאמר ביחזקאל:
"ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר: בן אדם, כתוב לך את שם היום, את עצם היום הזה, סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה". (פרק כד)
האבודרהם מציין שעשרה בטבת שונה מצומות אחרים. אם היה חל בשבת, לא היו דוחים אותו ליום אחר, מפני שנאמר בו "בעצם היום הזה", בדומה ליום הכיפורים ולתענית חלום, שגם הם דוחים שבת.
צומות כמו שבעה עשר בתמוז, תשעה באב וצום גדליה מציינים אירועים טרגיים מהעבר, ולכן אינם יכולים לחול בשבת, יום מנוחה ושמחה.
יום הכיפורים ותענית חלום נושאים אופי של תיקון, תשובה והתחדשות, הם תענית שעניינם עונג ,ולכן יש בהם מקום בשבת.
החת"ם סופר מסביר שתקופת המצור של נבוכדנצר הייתה זמן של דיון בבית דין של מעלה על גורל ירושלים.
בשנים הראשונות ניתנו לעם ישראל הזדמנויות לתשובה, אך לבסוף נהרסה העיר, נרחב בית המקדש והוכרעה הגלות.
בכל שנה, ביום זה, ה' דן האם ייבנה בית המקדש, או חלילה, תימשך הגלות.
לכן, צום עשרה בטבת מתמקד במה שיקרה בעתיד.
בגמרא בתענית נאמר: "לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה".
חז"ל מלמדים אותנו שהדרך להשפיע על ההכרעה של בית דין של מעלה היא בתיקון המעשים והיחסים בין בני האדם.
כפי שמסביר הנביא זכריה, הבית נחרב בשל "כתף סוררת" ו"אוזניים שהכבידו משמוע".
הדרך לתיקון היא בדברים הבאים:
"דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ,ושבעת שקר אל תאהבו, כי את כל אלא אשר שנאתי נאם ה' ".
(זכריה ח,פסוק טז)
המפתח לגאולה טמון בחיזוק הקשרים בין בני האדם.
"איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד,א)
עלינו לשמוח בחלקנו וגם בחלקם של אחרים, לפרגן ולהתמקד במעלותיהם.
כך נוכל לקרב את הגאולה ולהפוך את ימי הצום לששון ושמחה, כפי שנאמר: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו".
מכיוון שעשרה בטבת הוא יום תענית שמסמל את העתיד, חשוב לנו לעסוק בבניין בית המקדש השלישי – בלימוד, בחינוך, במשפחה , במעשים ובתפילות, למען ייבנה במהרה בימינו.
לכן עשרה בטבת מקבל בהיבט זה עוצמה אדירה.
(מפי הרב מאיר גולדוויכט והרב ברוך רוזנבלום)